הרבה שנים לא ראיתי את בית הספר היסודי "גבעולים" ברמת גן, מבפנים. למרבה הפלא, באותה כיתה שבה למדתי חשבון ב-1989, מימשתי את זכותי הדמוקרטית, כמו שנהוג לומר, אחר כבוד, וקצת התרגשתי.
אבל מה שהקסים אותי באמת, לא היו הלוחות המחיקים, אלא פעיל מפלגת הגימלאים, שעמד סמוך לילדים שניסו לשכנע אותי להצביע האיחוד הלאומי-מפד"ל, שניה לפני שזה כבר אבוד. אני מקווה שזו לא תהיה הפרה של הזכות החשאית, אם אספר, שסבתא שלי, שהצביעה מפא"י, מערך ועבודה כל ימיה, הכריזה הבוקר, שהיא, את קולה תורמת לגימלאים, למרות ניסיונות כושלים של המשפחה לשכנע אחרת.
האיש שעמד בכניסה, אחד מראשי שכונת הגפן ברמת גן, דרש בשלומי, שאל אותי עם מי מבניו למדתי, וסיפר לי שבנו הצעיר, החייל, אמר שכל חבריו בצבא מצביעים לרפי איתן. בין אם זה נכון או לא, התחושה, גם במערכת הבחירות, ויותר מהכל בקלפי בשכונת הגפן, שהחיים מתחילים בגיל 70, הזקנה מהמסדרון של אהוד ברק חוזרת, ובענק.
כשיצאתי מהקלפי, והאותיות "זך" לא התנוססו על הפתק שהכנסתי בחשאיות, הרגשתי שאולי לא התלבטתי נכון. רק אחרי שסיפרו לי בחוץ שהפתקים של הגימלאים הולכים ונגמרים, חשבתי לעצמי בגיל 23 ברצינות אמיתית, שהקשישים האלו שכולם צחקו עליהם בתשדירי הבחירות, שווים את הקול שלי.