סיימנו את ביצת ההפתעה בחדר האוכל הירקרק (הפתעה: היום ביצה קשה), לגמנו את הק-תה ונשנשנו את המעדן חלב (למה תמיד וניל) וקדימה לממש את זכותנו הדמוקרטית. מילואים בפעם המי יודע כמה. מתגברים את היחידה הסדירה באנשים שלזמן דווקא יש משמעות עבורם והמצוידים בהגיון שאינו כולל כניסה עם הראש בקיר.
עומדים בתור ליד חדר הקצין ניהול, שהוסב לקלפי. שלושה אנשי מילואים שטרחו להתעורר, לצד ארבעה סדירים שרק רוצים להתחמק מתורנות מטבח. הנהג סדיר שואל אם אני מצביע לגמלאים (קיבינימט, אנחנו באמת נראים להם כל כך זקנים?) אני מתחמק באלגנטיות ושואל למי הוא מצביע. "ביבי, ברור שרק ביבי". "למה?", אני שואל. "כי הוא הכי גבר!", הוא משיב בביטחון (ובשלום) מלא. "מעולה", אני משיב לו, "שים ארבעה פתקים שיהיה לו יותר סיכוי". הוא מביט בי בעיני הקריסטין מהדוגמניות שלו. אני יכול לשמוע את האיי.קיו וחצי שלו מתנגשים בדפנות המוח. "וואלה! שיחקת אותה אח שלי, רעיון גדול!". עשיתי את שלי.