אני קול צף.
אבל אפילו לקול צף יש דעה משלו, ולדעתי, גם אם לא אצביע לקדימה או למרצ, לא אצליח להביא את עצמי להצביע לעבודה. במצוקתי פניתי לחברים. אני צפה, אמרתי. אני רוצה, אבל לא יכולה, להצביע הפעם לעבודה. מישהו יודע למה? שאלתי, וקיבלתי תשובות.
בעבודה, אמר לי חבר, גבר שבגברים, יש נהג שאף פעם לא ישב ליד הגה של מכונית, אבל הוא מבקש שיתנו לו רישיון למשאית, ועוד במקום שאין כבישים מסודרים. הנהג הזה בכלל לא מסתכל על הכביש אלא רק במראה (בגלל האגו) ועסוק במראה של השפם. הוא מעלה לאוטובוס שלו רק ילדים שהלכו איתו לאותו גן, והוריד ממנו את הגדולים שהינם בעלי ניסיון ויכולת. ובעיקר, הנהג הזה מבטיח לכל הילדים שהוא יחלק סוכריות חינם, ככל שירצו, אבל בלי לקחת כסף מההורים.
אבל יש עוד סיבות, אמרה לי חברה אחרת, למה את לא יכולה להצביע לעבודה. את לא יכולה להצביע לעבודה, כי את אוהבת להיות חלק מהעדר ולחשוב בתוך התבניות בהן גודלת וחונכת. כי את לא מסוגלת לזהות שכל הדברים שמושכים את ליבך בקדימה נולדו במפלגת העבודה, בין השאר בזכות אנשים כמו עמיר פרץ, יוסי ביילין ושאר חבריהם ל"שמיניה", שחשבו על דרכים פרגמטיות ליישב את הסכסוך במזרח התיכון, בזמן שכולם אמרו לא לאש"ף והעמידו לדין אנשים כמו אייבי נתן ועשו נו-נו-נו לעזר ויצמן.
ההתנתקות, ההתכנסות וההתמרכזות - הן תגובות ליוזמת ז'נבה, אבל למה להיות בעלי זכרון היסטורי כשהכי כיף להיות כמו כולם? נזפה בי חברתי. זה תענוג לראות את ביבי מתפתל ומנסה בדקה התשעים לדחוף את "לחם" למפלגתו, אבל למה להודות שמי שהצליח להוציא אותו משאננותו הקפיטליסטית הוא הקול החברתי שהפך, לראשונה בתולדות הבחירות של 20 השנים האחרונות, ל"נושא" מאחר ועמיר פרץ העלה אותו על השולחן.
את לא יכולה להצביע עבודה, כי את מעדיפה את רוחמה אברהם ואת אלי אפללו וצחי הנגבי ואברהם הירשנזון (מועמד לשר אוצר רק כי הוא אהוד על אהוד כבר הרבה שנים, ולא בגלל כישורים מיוחדים. הוא ולא מאיר שטרית בעל הנסיון והיכולת בכלל ובמשרד האוצר בפרט) ואת "איך קוראים להם ומי הם בכלל" ממספר 15 וצפונה ב"קדימה" על פני עמי איילון ואבישי ברוורמן ויולי תמיר ואריה עמית ונדיה חילו (גם אישה וגם ערביה, ממש אקזוטים שם בעבודה) ועוד אנשים, שעשו ועושים כל חייהם ולא רק "שובצו" על ידי.
אולי קשה לך להצביע עבודה, כי לא נראה לך להצביע למפלגה שיש בה גם גברים וגם נשים וגם אשכנזים מיוחסים וגם מזרחיים שצמחו לא על הטיקט של המזרחי אלא בזכות פעילות ציבורית ארוכת שנים ועמוד שדרה וגם... ערבים (פויה) וגם עולים חדשים וישנים.
וביננו, בעיקר אין לך כבוד לבן אדם כמו עמיר פרץ. אחד שהתנהג כל כך לא יפה לשמעון פרס שבגיל 82 לא מרפה, לא מגדל יורשים ותמיד דואג להתיישב בסוף על כסא. אחד שוויתר בקלות דעת על דליה איציק הנפלאה ואפילו שכח לתת כבוד לגנרל ברק, שלמרות שהוא עושה מיליונים היה מוכן לצנוח למקום בטוח כדי להעניק לנו מחסדיו (בשלושים אחוז הנחה+מע"מ) למרות שהוא בעצמו בקושי סרן, וגם אחד כזה שנפצע במלחמה. אחד כזה שבכלל חושב שבגלל שיש לו כמה חברים אשכנזים ובת שלומדת תיאטרון בלונדון, נשכח לו שגדל על קוסקוס ומופלטה וניתן לו כבוד השמור רק לכאלה שהוכיחו שהם יודעים לעשות לביתם (ביבי - רח' עזה וקיסריה; ברק - כפר שמריהו ומגדלי אקירוב; שרון- חוות השקמים ואולמרט- הכל ידוע).
אנשים כמוך, אמרה חברתי, יוכלו לבחור לפרץ אבל רק אחרי שיעבור מטמורפוזה פוליטית: אחרי שיעבור לגור בוילה במרכז הארץ, אחרי שיזהה לאן נושבת הרוח ויעוף לכיוון שלה, אחרי שיחליף את השם לפרסקי וירכין ראשו בפני גנרלים, ילקק את התחת לחזקים ולמבוססים וימצא איזה פטרון עם הרבה כסף כמו לאודר של ביבי, ריקליס של שרון, דניאלס של אולמרט, ואז, או-אז אולי נוכל לחשוב עליו בתור מועמד מתאים לתפקיד ראש הממשלה.
אז הנה יש לנו את המטאפורה הגברית על עמיר פרץ, של הנהג הלא ראוי על ההגה, ואת האינטואיציה הנשית המדברת על ההליכה עם העדר. ואני, כקול צף, צריכה להחליט בינהם, למה לא עבודה.
וראו זה פלא. החלטתי.
החלטתי שאני לא מצביע לעבודה, מפני שהצבעה לעבודה בבחירות הנוכחיות זה כמו להצביע לשחקן המשנה, כשבכלל לא בטוח שתהיה הצגה. אין ספק, הפעם ההצבעה היא על שחקן ראשי. על מנהיג חזק. הנבחרת של העבודה מצוינת, אבל הנהגת קדימה, עם אהוד אולמרט וציפי ליבני שעליה הכריז רשמית כמס' 2 שלו, משדרת עוצמה. הפעם, הבחירות האלה הם בדיוק על זה. על העוצמה. על הענקת הכוח לצוות בלתי מפוצל, שרואה את הדברים עין בעין, ושיוכל להוביל אותנו קדימה.