מנהיגי סטודנטים – האמינו!

שכר הלימוד הוא בהחלט אחד מתוך מגוון רחב של אספקטים שיעצבו את המערכת בשנים הבאות.
אך כאשר מדברים על נגישות למוסדות להשכלה גבוהה ניתן לאפיין גם אספקטים נוספים כגון האספקט התודעתי; המוטיבציה; האספקט התרבותי; יחס בין ביקוש להיצע; כפקטורים משמעותיים ביותר. עובדה, לעיתים רבות ותכופות אזרחים צעירים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות אינם מגיעים לחינוך הגבוה דווקא מתוך הטעמים הללו ולא מטעמים כספיים. לחילופין, לא ניתן באמת לקבוע אם טיפול נקודתי באספקט כזה או אחר יפתור את בעיית הנגישות. לפיכך כל דיון על הקשר בין שכר לימוד לבעיית העוני הוא עלבון לאינטליגנציה של כל אזרח.

ארגוני הסטודנטים חייבים להתייצב על עמדה עקרונית וברורה הדורשת את שיפור הנגישות לחינוך הגבוה מחד ושמירה על איכות אקדמית ומצוינות מאידך. ב-26 לאוקטובר 2005 יצאה התאחדות הסטודנטים בקריאה: "אנו מוכנים לוותר על מסקנות ועדת וינוגרד להפחית את שכר הלימוד ב-50%, ברצוננו להציע תוכנית מציאותית יותר". והיום, פחות מחודשיים לאחר מכן, הם מתנגדים ומתכוונים להשבית את הלימודים.

במקום להתנדנד בהתאם לרוחות הפופוליזם, יש לקיים מאבק מתמשך, מעייף, סיזיפי, וקצת פחות תקשורתי, שראשיתו בחיבור של סולידריות בין: ארגוני הסטודנטים, ראשי אוניברסיטאות, פרופסורים, דוקטורנטים ואנשי סגל מנהלי. המשכו בהמשכיותו – כלומר אסור להיכנע לרצון להשיג הישגים קצרי טווח. וסופו של מאבק בהפיכת מערכת ההשכלה הגבוהה מבית חרושת למקצועות לליבה התרבותי והרוחני של מדינת ישראל.

אסור להפקיר את האחריות לעתידה של ההשכלה הגבוהה בידי אחרים. בשנת 2005 החל מאבק סטודנטים צודק. אז הסטודנטים יזמו ומשכו אליהם גורמים נוספים. בעקבות ההפגנות שהחלו באוניברסיטת תל אביב, הושבתו הלימודים בכל הארץ, הנשיאים של האוניברסיטאות יצאו יחד עם הסטודנטים ובפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שבתו הפרופסורים, חברי הסגל הבכיר, שלא על תנאי עבודתם אלא על רעיון. הסתדרות העובדים בראשותו של ח"כ עמיר פרץ התחייבה לקיים שביתת הזדהות אך התקפלה ברגע האמת.

למאבק של 2005 היה סוף תקשורתי אך לא סוף ממשי. הסולידריות שנבנתה בין הארגונים השונים נופצה בידי התאחדות הסטודנטים, שהתיישבה לשולחן עם נציגי מפלגת שינוי, ללא כל לגיטימציה, וקיבלה הבטחה לתוספת תקציבית. זוהי דוגמא מובהקת לכניעה של הרוח בפני האינטרס.

מאבק אמיתי דורש רעיון צודק ומכניזם נכון. האמנתי אז ואני מאמין גם היום – לא ניתן לממש רעיון צודק ללא סולידריות, ואסור לפרק את הסולידריות למען הישג קונקרטי בודד, שכן אז הרעיון הופך לא צודק. על מנת לייצר מכניזם נכון יש לגרור ולא להיגרר, יש לקבוע את נושאי השיח הפוליטי ולא לדון בעניין אחד כמו שכר הלימוד, יש להוביל. רק לרוח האנושית יש את הכוח להאמין, לרצות וליישם. על פי הסדר הזה, כדי ליישם צדק חברתי יש ראשית להאמין.

* יפתח עצמון הוא לשעבר יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב.