לנשק את העכברון המבוהל שבנו

שנים רבות אני חולם על רווחה כלכלית, מייחל לשמוע טון אחר, נעים יותר, בקולו של מנהל הבנק הנרגן שלי. משתוקק להחליף את מכוניתי המצ'וקמקת, שמבלה במוסך יותר מבחניה שאין לי ליד הבית, במכונית נוחה וממוזגת. מפלל להחליף את דירתי הרועשת והאפלולית, הממוקמת בקומת קרקע, בדירת גג שקטה ומוארת. לצערי, לא חנן אותי אל הנקמות בכישרון מסחרי, אינני יודע להפוך שקל לשניים, כפי שמצטיינים לעשות אנשי המספרים, שכאילו מתעקשים לא להיכנס לחוג מכריי. באופן אישי מעולם לא הכרתי מליינים אמיתיים (ואולי עדיף שכך, כי אם אכיר - אהיה עסוק בלקנא בהם, או פתטי מזה - אשפוט אותם על דרך החיים הגשמית שבחרו לעצמם).

בדרך כלל אינני מאמין בתרופות פלא, בטח לא בשלל סדנאות העשרה ושיפור הבלה בלה בלה הצצות בעיר חדשות לבקרים. אך מצבי הנפשי הרעוע בעקבות שיחת הטלפון המאיימת עם מנהל הבנק הביא אותי להתכופף אל מחוזות מקסם השווא ולהרים את הכפפה, שנזרקה אליי מהקורא החביב שלום מנסטר. התקשרתי אליו והודיתי כי נמאס לי מחיי התפרנות, שאלתי אם הוא יכול לעזור לי במשהו. "אתה חולם להיות עשיר?", שאל. "ממש לא", השבתי, "אין לי אמביציה כזאת, אבל אני מוצא שהחרדה הכלכלית לוקחת ממני יותר מדי כוחות".

שלום הציע שניפגש, הבטיח כי אם אשאיר ראש פתוח ואמנה אותו למאמן שלי, ישתפר תוך תקופה קצרה מצבי הכלכלי והנפשי לאין ערוך. "אתה תצא מהקורס עם תחושה של מתנה, אתה תאהב את עצמך יותר ותהיה מצויד ברעיונות ליישום היכולות והשאיפות שלך", דיקלם בקול רך ובוטח. "וג'ובות אני אדע לעשות או לחסוך?", שאלתי ישירות. "גם זה יגיע בעקבות הקורס. באימון הלקוח מפיל את המחיצות בינו לבין המשאבים הרבים שנמצאים בתוכו בדרך להשגת המטרה", אמר והציע שניפגש בקניון בצפון העיר. אני לא אוהב לשבת בקניונים. שכנעתי אותו להגיע לחמארה של מתי המקלל בשכונת פלורנטין, ומסרתי לו את כתובתה. למחרת הגעתי לחמארה בשעה היעודה. הזמנתי ממתי את הספציאליטה של המקום - בירה מחבית וצלוחית ארבעס.

עם הגעת ההזמנה לשולחן זכיתי ממתי לקללה עסיסית. הוא הטיח בי אותה משום שהפרתי את שלוותו כשביקשתי שיאיץ מעט את קצב המזיגה. שלום הגיע דקה לאחר מכן. עוד לפני שהתיישב אמר שבמציאות אני נראה צעיר יותר מאשר בצילום המעטר את הטור. כאחרונת הכוסיות המקשישות נתתי בו מיד אמון אבסולוטי. לחצתי את ידו בחום, העליתי על פרצופי חיוך גדול ומתמסר והצהרתי שאני כבר מרגיש עשיר יותר. הצעתי לו לשתות בירה מהחבית, אך הוא סירב בנימוס. רצה כוס שוקו. "מה, שוקו?", נדהמתי, "אל תזכיר את המשקה הזה כאן, מתי יסלק אותנו". שלום כחכח בגרונו והביט בלקוחות סביב, רובם ככולם סבלים ועובדי אגף התברואה בעירייה. "אתה יושב כאן הרבה?", שאל. "מדי פעם", השבתי. הוא הניד את ראשו לשלילה ואמר, "בלי, חלילה, לשפוט את המקום הזה, אני חושש שאדם תמיד יחוש כאן עני ותקוע... אולי תסיים את הבירה שלך וניסע למקום אחר?".

קולו היה רך ועדין, עיניו מהפנטות, הלכתי שבי אחריו. "לאן שתרצה", אמרתי מוקסם. כחצי שעה אחר כך מצאתי את עצמי יושב בבית קפה מלוקק בחלקה הממוזג של העיר. מסביבי גבירות קשישות וסגולות שיער וכמה צעירות יותר, מאובזרות בילדים ושלל מותגים. "איך אתה מרגיש כאן?", שאל. "עני", השבתי במבוכה. "זה תכף יעבור לך", הוא חייך וטפח על שכמי. התחלנו באימון. הוא שאל אותי מספר שאלות טריוויאליות, ולאחר מכן הביט בי ממושכות. "יש בך המון עוצמה", הפתיע אותי, "העיניים שלך מאוד טובות". בלעתי את רוקי והודיתי לו. הוא החל לראיין אותי על בעיותיי הכלכליות. אמרתי לו שהוצאותיי עולות על הכנסותיי, וכי תמיד אני במלחמה עם האובר. "באימון נלמד איך לצמצם הוצאות, ובכל זאת להרגיש עשירים יותר", הבטיח. בהמשך המשיך לשפוך עליי מחמאות מקיר לקיר, שיבח את כושר ההתנסחות שלי, הזכיר שוב ושוב את "האנרגיות החיוביות הטבעיות" הזורמות בעורקיי.

באיזשהו שלב ביקש ממני לצאת אל חצר בית הקפה כדי לעשות תרגילי נשימה. בתום התרגילים ריחפתי על ענן ורוד והבעתי את רצוני להירשם לקורס מלא, המקפל בתוכו 25 מפגשים. הוא אמר כי הוא גובה על כל אימון/מפגש, הנמשך 45 דקות, סכום של 400 שקל (!). לרגע נעתקה נשימתי. מאיפה יש לי סכומים כאלה, חשבתי לי. אך מכיוון שהתחושה באימון היתה כל כך טובה, מיד שלפתי את פנקס הצ'קים. "אני מקווה שיש להם כיסוי", אמר שלום. "אני אמכור את האוטו וזה יכסה את האובר בבנק", השבתי בביטחון.

עוד באותו יום מכרתי את רכבי לסוחר מכוניות. קיבלתי עליו 6,000 שקל, במקום 11,000, המחיר הנקוב במחירון, אבל הסכום כיסה חלק ניכר מהאובר המעיק. כדי להבטיח שאכן לא יחזרו הצ'קים הדחויים החלטתי לסגת מחיי הלילה, הפסקתי לצאת לברים וחמארות, שעלו לי הון תועפות. האימונים הבאים נערכו בביתי. עם כל אימון גבר ביטחוני העצמי. הרכב מאוד חסר לי, אבל שלום לימד אותי להסתכל על חצי הכוס המלאה: הפסקתי לשלם דו"חות חניה וגרירה, שלא לדבר על הכסף הרב ששרפתי על דלק, תיקונים, ביטוח וטסט שנתי. חוץ מזה התחלתי ללכת יותר ברגל, הפכתי להרבה פחות עצל. אמנם הלילות נהיו משעממים ומדכאים ללא היציאות והאלכוהול, אבל מצבי הגופני השתפר ובבקרים התעוררתי רענן להפליא.

לצערי, כל זה עזר באופן חלקי. שלושה חודשים אחר כך האובר טפח, ומנהל הבנק שוב איים להחזיר לי צ'קים. לרגע לא חשבתי להפסיק לגמרי את האימונים. העדפתי לעשות הפסקה, ובינתיים פיניתי את דירתי ושכרתי דירה קטנה וזולה הרבה יותר. לאחר כמה חודשים חידשתי את המפגשים עם המאמן. "קורים לך דברים טובים בחיים", אמר שלום שהגיע לדירתי החדשה, מוצא אותי מסיים לתלות את כבסיי. "כשאני חושב על זה, הדירה הקודמת היתה בונבוניירה לעומת הדירה הזאת", אמרתי במרירות והצבעתי על התריסים הרעועים והקירות הסדוקים והטחובים. "התלוננת שהדירה הקודמת היתה אפלה ורועשת, וזאת מוארת ושקטה. בוסי, החוכמה היא לא לחפש להיות מלך, אלא לתת נשיקה לעכברון המבוהל שבנו". בתום דבריו, שתמיד נאמרים בטון שלו, נאלצתי לנשק עכברוש גדול ומיוזע שהידפק על דלתי - איש חברת החשמל שניתק לי את רוב האספקה. הייתי על סף בכי, לא היה לי כסף לשלם את החשבון. התחננתי לעכברוש שלפחות ישאיר לי חשמל להפעלת המזגן, אך ללא הועיל. התביישתי לבקש משלום הלוואה להסדר החוב. כשאיש חברת החשמל הסתלק, טפח שלום על שכמי ועודד אותי. "לא נורא", אמר, "ניתוק הזרם מאפשר לנו תנאי אקלים מתאימים, אנחנו גדלים, מבשילים בתוך חממה רגשית. בוא נעשה תרגילי נשימה, תכניס לריאות שלך אוויר נקי, עשיר בחמצן. זה הרבה יותר בריא מהאוויר שיוצא מהמזגנים. נו, קדימה, קום, נשום וחוש בעושר הרב שאנחנו מקבלים מהרוח".