התיאטרון הלאומי

אדם נבון ובעל כשרון כתיבה, בניגוד לח"מ, הבהיר כבר מזמן ש"כל העולם במה", אך אירועי השבוע העניקו לאמירה זו חיות ומימדים חדשים, שנדמה שגם ויליאם ש. לא חשב עליהם. בדרום הארץ הועלתה המערכה האחרונה במחזה שרץ כאן בחודשים האחרונים, הפקה מרובת משתתפים ועמוסת פירוטכניקה. "תוכנית ההתנתקות" שמה. אריאל שרון ביים, השטאנץ הישראלי, כלי התקשורת ומועצת יש"ע כתבו את התסריט.

במערכה הזו כל אחד גילם את תפקידו על הצד הטוב ביותר. עשרות שחקני משנה שהביאו לבמה את מיטב כשרונם, במה שנראה כטייפ קאסטינג מובהק. הזיק המטורף בעיניים, הנחישות, המסירות, האמונה הסהרורית, כולם נראו אמינים לחלוטין. הטקסטים היו קצת צפויים, אבל המשחק המושלם האפיל על השורות השחוקות.

כשההפקה רק התחילה לרוץ, הטקסטים עוד נשמעו אמינים, אבל השבוע השימוש החוזר בהם בכל הזדמנות, בלי שום קשר לסצינה, למשתתפים ובלי שום חוש טעם וקצב, הכהה את עוקצם. חזרה אין סופית על מלל היא תעמולה מהסוג הנחות ביותר, שאין לה מקום בהפקה שכזו.

מאז יום רביעי בבוקר התרחשות רודפת התרחשות. בבמה הגדולה, שפרוסה כמעט על כל ההתנחלויות בעזה, נכנסו ויצאו השחקנים בתזמון מרשים. הנה עלם צעיר עומד מול חייל ומדקלם מנטרות שנשמעו שוב ושוב בחודשים האחרונים, בדבר היות הסטטיסט המגלם חייל "אחיו" ועל הצורך "לסרב פקודה. אני אוהב אותך, אבל תגיד למפקדים שלך שאתה לא יכול להוציא אותי מהבית. תסתכל לי בעיניים ותראה שאתה פשוט לא יכול לעשות את זה".

בפינה אחרת הציץ עבדקן מבעד לחלון לעבר 4 בוגרי בית הספר למשחק "בה"ד 1", שנתנו הופעה משכנעת ביותר בתור "נחושים ורגישים", ושיחרר גם הוא מונולוג מרוט, ששיאו היה "לא באתם לדבר איתי, באתם לפנות אותי. לפנות אותי מהבית שלי. מהחיים שלי. למה שאני אפתח לכם את הדלת?" ומיד לאחר מכן נפתחה הדלת, הניצבים, שהיו מעט נרגשים מהמעמד – בכל זאת, הצגת בכורה – נכנסו לביתו, חרף כל מה שטען שניה קודם בלהט כה משכנע. חמש דקות אחרי זה העבדקן ומשפחתו כבר עמדו בחוץ.

ומיד לאחר מכן, בירכתי הבמה, צץ לו לפתע שחזור היסטורי. שיא של טעם רע וחוסר רגישות בניסיון לנכס את השואה למטרות בידור. משפחה יוצאת מביתה עם ידיים מורמות, כשעל דש הבגד תלוי טלאי כתום והילדים בוכים וצווחים. הנסיון להכות בלב הצופים פעל כחרב פיפיות נגד יוצרי ההצגה, וחלקים מהצופים נעו בכזו חוסור נוחות בכיסאות הטלוויזיה שלהם, עד שהיה נדמה שדווקא הסצינה הזו, שחלק מהמחזאים חשבו שתהווה פיסגה חדשה של יצירתם, איימה להבאיש את ריח היצירה כליל באפו של הקהל.

אחרי זה נדמה שכבר הכל היה סר טעם וחסר ריגוש. סצינות שחזרו על עצמם שוב ושוב, עד לרגע שבו נשלפו החרבות. אבל עם כל כתבות היחצ"נות של החודשים האחרונים, כל ההדלפות על סצינות אלימות מוחשיות יותר משל טרנטינו, על נהרות דם שלא נראו באף בי מובי, הרימו את רף הציפיות כל כך גבוה, עד מעל לגגותיהם של בתי הכנסת, שאי אפשר היה באמת לרצות את הקהל. הצופים נותרו כשחצי תאוותם בידם, מחפשים את האקשן שהובטח להם, מזלזלים באלימות השגרתית שריצדה על המסך. חושבים לעצמם ששוב מדובר במוצר פרווה, פג תוקף.

בסוף השבוע השחקנים הולכים לקראווילות ולאוהלים שלהם לנוח. ביום ראשון, חמש בבוקר, תתחדש ההופעה.