האדרת המת והמוות בישראל משבשת את שיקול הדעת והשכל הישר. מוות בכלל גורם לטלטול הרגש ולדחיקת החשיבה הרציונאלית הצידה, מוות עם תהודה ארצית, שחורג מגבול המשפחה והקרובים משבש את דרכה של מדינה שלמה.
אובססיית המוות שאחזה ברבים בסוף השבוע האחרון שברה שיאים חדשים. אין אחד שלא נתן את דעתו לשאלה הרת הגורל היכן יקבר אותו מחבל, עדן נתן זדה, ואם זה יהיה מחוץ לגדר, בתוכה, על ידה ובתחומה של איזו רשות מקומית.
מיסטיקת המוות מגרה את בטנם של כל המעורבים בנושא וגורמת להם לשלוף החלטות שאין מאחוריהם ולו כלום, מלבד מעיים עצבניים. שר הביטחון נחלץ להגן על כבודם של חיילי צה"ל הקבורים בראשון לציון, ראש העיר שם נחלץ להגן על אזרחי עירו שקבורים בבית העלמין האזרחי, אלוף פיקוד המרכז בחר להשאיר את האנדרטה לזכר ברוך גולדשטיין כאתר עלייה לרגל יחיד בשטחים, ואסר לצרף אליו את הטוראי הטרי בצבא השם, ומזכיר היישוב תפוח החליט שגם דעתו נחשבת, ואמר שאין סיבה לקבור אותו בהתנחלות, כיון שהתושבים לא מכירים אותו.
לא משנים להם החוקים הקובעים היכן יקבר אדם, לא משנה החוקים שחלים על ישראלים בשטחים, לא משנה שמדובר בגופה שהיטלטלה כל יום שישי בין בתי העלמין למכון לרפואה משפטית, לא משנה שיש גבול לכמה זמן אפשר להחזיק מישהו במקררים של פרופ' היס.
הדיסוננס שנוצר בין קדושת המת המיסטית ופולחן המוות שבדרך כלל קיים כאן, לבין ביזוי המת הספציפי הזה, משקף את הבלבול שהפיגוע הזה זרע. אותה שיטת פעולה, אותה שנאה עיוורת, אותו רצח, רק השחקנים התחלפו. הפעם מלח הארץ הוא הרוצח ו"הערבים" הם הקורבנות. פתאום צריך לספר בשבחם של ערבים, על כמה הם אהבו לעזור לחברים ואיך הם היו תלמידים מצטיינים בבית הספר, ולקלס את הטוראי שרק לפני כמה חודשים התגייס לצבא, ולא מזמן חגג יום הולדת וכו' וכו'.
אולי בגלל זה הוא עדיין שוכב בדרך בן צבי, על גבול יפו תל אביב, ממתין. כי לא מצליחים לעכל אותו ואת מעשיו. כבודן של בעיות העיקול במקומן מונח, אבל לא צריך להמתין עד שהנפוחים בשלטון יפסיקו לנפוח. צריך לקבור אותו בחלקה הצבאית ביישוב בו הוא גר. אם רשום בתעודת הזהות "כפר תפוח", אז שיהיה שם. אם ההורים רוצים אותו קרוב לבית שיעבירו אותו לראשון, כפי שנוהגים בכל מת.
מחבל שכזה, גם בחייו אדם הוא. כמו שאר בני האדם, כמו שאר המחבלים. את נתן זדה לא צריך לעטוף בעור של חזיר כדי להרתיע מפגעים יהודים אחרים, וגם לא צריך להטמין אותו בחלקת בלתי מזוהים ולהמתין ליום בו ישראל ויהודה יעשו טקס חילופי גופות. צריך לחפור חלקה, להטמין ולהפסיק להתעסק בשאלה הקטנונית הזו של האתמול והעולם הבא, ולפנות את המרץ לשאלות הבוערות יותר: איך, למה, ומי הבא?