תגובה מאוחרת

בשנת 91 פרצה מלחמת המפרץ, לקרוא לתקופה ההיא מלחמה זה קצת מוזר, בני גילי יזכרו את השבועות האלה יותר כחופשה אחת גדולה, בתי הספר היו מושבתים, כוכבי זהו זה הגיעו לשיאים חדשים של הברקות ונוצר מן הווי כזה של אחדות בקרב העם... נשמע פלצני אבל ככה זה היה.

אין ספק שהרגעים הכי לא נעימים בכל התקופה ההיא היו אותן שניות בהן החלו האזעקות והמילים "נחש צפע" הדהדו בחלל האוויר, אלה היו רגעים של אימה צרופה, בכל פעם מחדש, עכשיו תחשבו על אלה שהמלחמה ההיא לא הייתה הראשונה שלהם, אותם אנשים שלחמו ביום כיפור, ששת הימים, לבנון, אפילו ניצולי השואה שעוד זוכרים את הצפירות וההפצצות שניחתו עליהם באירופה של שנות ה-40.

מני, די ג'יי ובעל מועדון תל אביבי בן 33 (ליאור מילר), חי את חייו כביכול ללא בעיה ניכרת לעין, נכון שהוא מהמר, נכון שנישואיו עלו על שרטון שנים קודם עד כדי כך שאישתו קארין (נינה קוטלר) עזבה ללונדון, נכון שבחר לעסוק במקצוע לילי שלא דורש ממנו התמודדות יומית עם הסביבה, אז מה, יש עוד אלף כמוהו...הכל נכון עד שמתחילות האזעקות, נחש צפע אחד ומני נכנס לסרט, נחש צפע שני והתקפת חרדה אינה מאחרת לבוא ובעקבותיה די מהר התקף פסיכוטי הגורם לאשפוזו של מני במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה.

המלחמה ממשיכה, שישו (שי גולדשטיין) שותפו לעסקים ימכור את המועדון ויתחפף לאמסטרדם, קארין גרושתו תחכה לו ותתמיד בביקורים, נכיר את חברי המחלקה הסגורה שלכל אחד מהם סיפור ופסיכוזה משל עצמו, נלווה את מני ונלמד שהוא הלום קרב ממלחמת לבנון, שם פיקד על מחלקה שנלכדה במארב

ונאלץ לראות את חייליו מתים ואת חברו הטוב קובי מתעוור, ללא יכולת לעזור להם, נלווה אותו בהתמודדות עם המחלה ועד לשחרורו מבית החולים.

נושא כל כך חשוב, כל כך לא מטופל, כל כך רגיש ואישי, כי הרי בסיפורו האישי של שמוליק קלדרון, השחקן והבמאי מדובר (בסרט אגב משחק קלדרון את הרופא הראשי בבית החולים) והכל יורד לטמיון. שלא תבינו לא נכון, פוטנציאל קיים, אפילו מילר מפתיע רוב הזמן ביכולת משחק לא רעה כלל, אבל העריכה של הסרט בתוספת מספר סצינות לא מדויקות בעליל פשוט גומרות על הסרט.

הרבה דברים יאמרו לזכות קלדרון מעבר להתמודדות עם הנושא, שאפו ראשון על צילום חלק ניכר מהסרט במחלקה סגורה על אמת בבית חולים פסיכיאטרי, שאפו פעם שנייה על העברת האווירה של המחלקה הסגורה החוצה אין הרבה סרטים שהתמודדו עם הנושא ועוד מנקודת מבט שכזו,
שאפו 3 על 2 סצנות מרגשות עם שני שחקנים גדולים המגלמים תשושי נפש ניצולי שואה-הכוונה היא לשמוליק וולף ושיש קולר, אבל העריכה גמרה על הסרט, טוטאל לוסט, העריכה ואי היכולת להתאפק מלצלם סצינות נמוכות.

אחד הדברים שהופכים במאי טוב לבמאי גדול הוא היכולת להערים על הצופה, הווה אומר, גם כשאתה נסחף לצילום סצנות קלישאתיות/ קיטשיות, אל תתן לצופה להרגיש את זה, קלדרון לא מצליח במשימה, מה שמשאיר אותנו עם קטעי סרט שלמים שמרוב שחיקותם הקולנועית אינם משדרים אמינות במיל.

והתוספות, נחמד, יש סרטון של מאחורי הקלעים, הכולל שיחה עם השחקנים, עם שמוליק קלדרון וד''ר חיים קנובלר (ראש מחלקת בריאות הנפש בצה''ל), נחמד ומעניין, אפשר לראות רק את התוספות ולהבין יותר את הבעיה וההתמודדות אתה, חבל להרוס הכל עם הסרט.