הייתי מציע להכניס כל נושא, כולל ההתנתקות עצמה ובוודאי את מה שיתרחש לאחריה, בקונטקסט של מלחמתה של מדינת ישראל נגד המהפכה הפלסטינית. תורת המלחמה שאימצו הערבים הפלסטינים תחת הנהגת אש"ף זהה לתורת המלחמה המדינית והצבאית של בריה"מ נגד ארה"ב והמערב בימי המלחמה הקרה, ולמלחמות שכונו "מלחמות לשחרור לאומי" שניהלו, למשל, הקומוניסטים בוויטנאם והאף.אל.אן באלג'יר, הנתיב הזוהר בפרו, המחתרת הקומוניסטית בפיליפינים, כוחות אש"ף בירדן אחרי מלחמת ששת הימים ועוד ועוד דוגמאות.
מדובר בשילוב יעיל מאוד של לוחמה פוליטית-תעמולתית, אידיאולוגית, ושל מה שאני קורא "פוליטיקה של רצח המוני" הטרור. לארגוני המחבלים שזכו לבסס לעצמם בסיסים טריטוריאליים ביהודה ושומרון ובעזה יש הצלחות רבות, בעיקר על ידי רכישת בני ברית בתוך החברה הישראלית. כל עוד ישראל שמרה על חזית אחידה מבית נגד אש"ף ונגד הטרור, לא היה למעשה שום אפקט ללוחמה הזו על ישראל, מלבד הכאב על הנרצחים והנופלים בקרבות השונים. מאז הסכם אוסלו והפעלת הטרור בעוצמות שלא ידענו בעבר, הוכחה יעילותה של המלחמה המהפכנית האש"פית יותר מכל המלחמות החזיתיות שניהלו בעבר מדינות ערב נגד ישראל.
הסכנה שאני רואה עכשיו היא, שראש הממשלה שרון וחרושת הדעות של התקשורת הישראלית הפכו את היוצרות; לאחר שהוכח כי הכוחות הפוליטיים שהתנגדו להסכם אוסלו צדקו בביקורת שלהם לאורך השנים, נוצר עכשיו נראטיב חדש: המתנחלים אשמים, הם גררו את ישראל להרפתקאה שגויה וארוכת שנים במסע ההתיישבות שלהם. זהו היפוך לא בריא מבחינת התודעה ההיסטורית הלאומית בישראל. חשיבה מהסוג הזה לא תועיל לחברה הישראלית, שתמשיך לעמוד בלחץ מדיני, אידיאולוגי וצבאי גם אחרי הנסיגה החד צדדית מחבלי ההתיישבות בעזה ובצפון השומרון. ההצלחה הפלסטינית היא בכך, שעלה בידם להפוך כל דבר בחיי החברה בישראל לחזית מלחמה: חשבנו שהגדר תפתור את בעיית הטרור בעזרת שותפים מקומיים זו הפכה לחזית של לוחמה פסיכולוגית מדינית; בית המשפט העליון הפך לזירה; האוניברסיטאות, חוקי הקרקעות, הוצאות הספרים ואפילו הכנסת בכל מוקד כזה אפשר לראות את ההתלקחות.
הבדלנות של המתנחלים מהחברה הישראלית סייעה לכוחות שונים בשמאל הישראלי לנתק אותם מהחברה ולהביא לפיצול. אפילו היחלשות הליכוד והפילוג הפנימי בתוכו הם הישג לאש"ף. יחד עם זאת, ברמה של שורשי העשב, המתנחלים מעניקים חיוניות רבה לחברה הישראלית. אם ייווצר קיטוב בין חילונים פוסט-ציונים ואנטי-ציונים לבין ציונות דתית משיחית, זו תהיה תוצאה רעה לחברה בישראל. חידוש הרוח הציונית והדמוקרטית בקרב הציבור שנקרא חילוני הוא הערובה, שהמהפיכה הלאומנית משיחית לא תהפוך לאלטרנטיבה היחידה. רבים בציבור מתייאשים מהמוסדות הדמוקרטיים והמשפטיים. אמון מחודש במוסדות האלה הוא תנאי ללכידות חברתית, ויחד עם המשך ההתעצמות הכלכלית אין ספק שמלחמת הטרור הפלסטינית תיכשל.
אני מקווה שמתנגדי ההתנתקות יזכרו את העקרון שקבע מנחם בגין עוד בשנות הארבעים אל מול פני הסזון ולאחר מכן פרשת אלטלנה: לא תהיה מלחמת אחים. אם יגיע הרגע שבו לובש מדים ישראלי יגיע לעימות מול מתנחלים, זהו קרב שאני מעדיף להפסיד בו.