ברצלונה רוצה לשכתב את ההיסטוריה

אם בשנים האלו הסתכמו העימותים בכמה קריאות לא נאותות מצד הקהלים המקומיים, הרי שמלחמת האזרחים טרפה את הקלפים. במהלך המלחמה נרצח נשיא ברצלונה ז'וספ סוניול בידי כוחות פרנקואיסטים במבואות מדריד, ולאחריה הפך המאבק הספורטיבי בין המועדונים לסכסוך פוליטי לכל דבר. נקודת הציון הבאה בהיסטוריה המשותפת של שני מועדוני הפאר התרחשה בשנת 1943, כאשר קבוצה נחותה של מדריד הביסה בתוצאה המופרכת 1:11 את ברצלונה, אשר שחקניה היו נתונים תחת איומי גירוש והוצאה להורג.

אולם גם התוצאה המשפילה והכואבת הזאת מתגמדת לעומת הפרשיה האפלה הבאה בהיסטוריה של שני המועדונים. התבוסה של בארסה במשחק ההוא אמנם תיזכר לדיראון עולם, אולם משמעותה המעשית היתה הדחה מחצי גמר הגביע, לא בפעם הראשונה ולא באחרונה. הפרשה בה נעסוק כעת, סיפור הגעתו של די-סטפאנו לריאל מדריד (ולא לברצלונה), השפיעה יותר מכל דבר אחר על מעמדו של המועדון הפאשיסטי לעומת יריבו הקטלאני במאה העשרים. חמש אליפויות אירופה הראשונות היו יכולות להיות של בארסה, שכנראה לא היו נאלצים לחכות עד לשנת 1992 כדי להניף את הגביע הנכסף.

בשנת 1948 הפכה ליגת הכדורגל הקולומביאנית למקצוענית. ברוני העסקים החוקיים (והחוקיים פחות) השקיעו הון על מנת להפוך את הקבוצות המקומיות לטובות ביותר ביבשת, בהביאם שחקנים מאורוגוואי, ברזיל וארגנטינה. בתחילת שנות ה-50, קבוצת "מיליונאריוס" (המיליונרים) מבוגוטה ביססה את עצמה כטובה ביותר במדינה, כשבשורותיה משחקים לא פחות משמונה ארגנטינאים, ברזילאי אחד, פרואני, וקולומביאני בודד. אבל מעל כולם בלט שחקן אחד – הארגנטינאי אלפרדו די-סטפאנו.

די-סטפאנו כבר קנה את מעמדו במדי קבוצת נעוריו, ריבר פלייט, בעיקר בזכות יכולת התקפית נדירה ויציבות מעוררת התפעלות שהקנתה לו את הכינוי "לה מאקינה" - "המכונה". הוא היה היחיד מבין שחקני העבר הגדולים (בניגוד לפלה למשל) שהכישורים ההגנתיים שלו לא נפלו מיכולותיו ההתקפיות. אוהדי מיליונאריוס המשחקת במדים כחולים, התפארו כי עם החלוץ הארגנטיני בשורותיה, הקבוצה שלהם הביאה את הכדורגל לדרגת אמנות. "בלט בכחול", הם כינו את תצוגות הכדורגל המקומיות, אשר כללו מסירות מהירות ומדויקות מרגל לרגל שהקדימו בהרבה את זמנן.

אחד מהשמות הגדולים האחרים בתולדות הכדורגל, "הקוסם" הקטלאני פפ סמיטייר, צפה בדי-סטפאנו משחק מול ריאל מדריד, במסגרת מסע משחקים שקיימה מיליונאריוס בספרד. סמיטייר, שכיכב בשורות ברצלונה וריאל מדריד בשנות העשרים והשלושים, פרש מזמן ממשחק וכיהן באותה עת כמגלה הכישרונות הראשי של בארסה. בראותו את הארגנטיני משחק, לא היה לסמיטייר שום ספק, כי שילוב בין די-סטפאנו ובין הכוכב ההונגרי של הקבוצה, לאדיסלאו קובלה, יהפוך את בארסה לבלתי עצירה, ויצעיד אותה להישגים במישור הלאומי והאירופאי כאחד.

אולם סמיטייר לא היה היחיד שצפה באותו משחק, גם נשיא ריאל, סנטיאגו ברנבאו בכבודו ובעצמו, היה שם. למעשה, עוד בערב הקודם הנשיא הצהיר כי "די-סטפאנו מדיף ניחוח של כדורגל טוב", ורמז על כך שהמועדון חפץ בשירותיו. היה זה תחילתו של מאבק יוצא דופן בין ריאל מדריד וברצלונה על הזכות לראות בשורותיהן את די-סטפאנו. מאבק שתוצאותיו עתידות להיות נקודת ציון נוספת ביחסיהם של שני המועדונים.

ברנבאו היה מותיקי מלחמת האזרחים, אדם בעל אמביציה רבה, שרכש גם שנאה כרונית לקטלוניה. כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד, חבריו בהנהלת ריאל מדריד האשימו אותו בפאשיזם, והוא נחלץ בקושי מהוצאה להורג בידי כוחות המיליציה לאחר שמצא מקלט בשגרירות הצרפתית. מאוחר יותר הוא הצטרף כצוער לכוחותיו של פרנקו, ושירת תחת הגנרל אוגוסטין מוניוס גראנדס בחזית הקטלאנית: "השתתפתי בכיבוש מחדש של קטלוניה, בהשבה של קטלוניה העצמאית אל תפארתה הגדולה יותר של ספרד" הוא נזכר מאוחר יותר. לאחר המלחמה הוא התמנה לנשיא ריאל מדריד, חמוש בחזון להפוך את המועדון לגדול ביותר בספרד.

השלב הראשון היה בנייתו של האצטדיון הגדול ביותר בספרד, שנקרא לימים על שמו, אשר היה אמור לבסס את מעמדה של מדריד כבירת הכדורגל של המדינה, בנוסף לבכורתה בתחומים רבים נוספים. בתחילה, העסק קצת חרק היות ובעונה הראשונה של הקבוצה באצטדיון, שנחנך בסוף שנת 1947, ריאל מדריד כמעט ירדה ליגה. ברנבאו ייאלץ לחכות 6 שנים נוספות עד שיראה את קבוצתו הופכת לגדולה ביותר באירופה, עם הגעתו של די-סטפאנו לקבוצה.

המעבר של די-סטפאנו למדריד באוקטובר 1953, היה כרוך בצירי לידה של תשעה חודשי משא ומתן מפרכים. ברצלונה היתה זו שעשתה את הצעד הראשון, וניסתה לסגור את העסקה עם מיליונאריוס ועם ריבר פלייט, לה השחקן היה שייך בפועל. את המועדון ייצג עורך דין קטלוני בשם אנטוני טריאס ורגאס, אשר הכיר את קולומביה היטב. ורגאס, לאומן קטלוני אדוק, ראה בהשגתו של די-סטפאנו משימה ראשונה במעלה, הרבה יותר מאשר במישור הספורטיבי בלבד. במברק חשאי לאביו הגולה בקולומביה הוא כותב:

"כמו שאתה יודע, מועדון הכדורגל ברצלונה הגיע להסכמות עם די-סטפאנו ועם המועדון הארגנטיני ריבר פלייט. נראה היה כי מדריד עומדת לפעול בעצמה בכיוון הזה, אבל בארסה הקדימה אותה. כדורגל בארצנו [הכוונה לקטלוניה] הפך לעניין מאוד חשוב, היות ורק דרכו אנחנו יכולים להביע את הרגשות הלאומיים שלנו. מכאן שסוגיית די-סטפאנו היא עניין לאומי. בגלל זה המברקים שאני שולח לך מוצפנים, אנחנו יודעים שממשלת מדריד מצטטת לטלפונים שלנו. לטענתם, כדי להגן על אחדות המדינה הספרדית".

אולם, בשלב זה לא היתה זאת מדריד שחיבלה במשא ומתן המוצלח שניהל ורגאס עם מיליונאריוס, אלא דווקא הנהלת הקבוצה ששלחה אותו. ראשי ברצלונה פגעו ביחסים הטובים שהצליח ורגאס לרקום עם הקבוצה הקולומביאנית, כאשר צרפו למשימה את שחקנה לשעבר פפ סמיטייר. סמיטייר בחר לצרף אליו חבר קולומביאני שלו, חואן בוסקטס, כדי לזרז עניינים. בחירתו של סמיטייר היתה רעה מאוד, מפני שאותו בוסקטס היה המנהל של קבוצת סנטה פה דה בוגוטה, היריבה העירונית המושבעת של מיליונאריוס, וככזה הוא התעניין קודם כל ברעתה של הקבוצה הקולומביאנית, ורק אחר כך, אם בכלל, בטובת הקבוצה הקטלאנית.

בניגוד לורגאס הממולח, בוסקטס נקט קו אגרסיבי בניהול המשא ומתן עם קבוצת מיליונאריוס. הוא קבע תו מחיר צנוע, ואיים על המועדון כי אם לא יקבלו את הצעתו, די-סטפאנו יעזוב איתם לברצלונה ללא תמורה. הקולומביאנים סרבו, ובוסקטס הזדרז לארגן את בריחתו של די-סטפאנו, שפשוט לא חזר לקולומביה ממסע משחקים שקיימה קבוצתו בוונצואלה השכנה, ותחת זאת עבר עם כל משפחתו לברצלונה, כשהוא משאיר אחריו חוב אישי של 5,000 דולר למועדונו הקודם. כעת הכל נראה מוכן לפתיחתו של עידן חדש בקטלוניה בכיכובו של הצמד קובלה - די-סטפאנו.

אבל העניינים הוסיפו להסתבך. בארסה טענה כל העת לזכותה כי המהלך שעשתה לגיטימי בגלל הסכמתה של ריבר פלייט למעבר. מנגד, המועדון הארגנטיני התנה במפורש את הסכמתו בהסכמה דומה של מיליונאריוס. ואילו הקולומביאנים הזועמים דרשו בתוקף את הכספים המגיעים להם. שוב ניצח ורגאס על המשא ומתן, אולם הפעם היה זה תורו של נשיא ברצלונה, מרטי קארטו, לתקוע לו מקלות בגלגלים. ורגאס כבר הצליח להוריד את הקולומביאנים מדרישתם הראשונית של 40 אלף דולר ולהסכים על 10 אלפים בלבד, לא כולל החוב האישי של השחקן, והתחייבות לערוך משחק ידידותי בין הקבוצות. אולם קארטו לא הסכים גם לזה והתעקש על תשלום הכסף בלבד, ללא שום התחייבויות נוספות. נשמע מסובך? זה עוד לפני שהכנסנו לקלחת את ריאל מדריד.

בברצלונה מסבירים את עקשנותו של קארטו, שהיתה בשלב זה הגורם היחידי שעיכב את ביצוע העיסקה, במונחים של קונספירציה מצד ריאל מדריד וממשלת ספרד בכבודה ובעצמה. הסברה הרווחת היא שקארטו היה נתון כל העת הזאת לאיומים ולמעקב צמוד של חוקרים פרטיים, שנתנו לו מושג די ברור על מה שעלול לקרות לו אם לא יכשיל את המו"מ. חובבי תיאוריות הקשר יזכירו לנו גם את עברו המפוקפק של פפ סמיטייר, שהיה מראשוני השחקנים שהעזו לחצות את הכביש מברצלונה למדריד, מה שלטעמם מעמיד בסימן שאלה את נאמנותו למועדון.

מה שברור זה שריאל מדריד ניצלה את חילוקי הדעות הפנימיים בברצלונה לטובתה, וקיימה מגעים משלה עם השחקן הנחשק. אם לא די בכך, ההתאחדות הספרדית הציגה חוק חדש האוסר על רכישתם של שחקנים זרים. ההצעה של ההתאחדות (שנשלטה למעשה בידי הממשלה) לשני המועדונים הניצים היתה כי במשך ארבע השנים הבאות ישחק די סטאפנו לסירוגין בשני המועדונים: בשנה הראשונה במדריד, בשניה בבארסה וכן הלאה. ממש משפט שלמה. נשיא בארסה קארטו ונשיא ריאל ברנבאו חתמו על העסקה שהציעה ההתאחדות, לקורת רוחו של האחרון.

בברצלונה לקחו פחות יפה את העניין הזה, עד כדי כך שהנשיא קארטו נאלץ להתפטר מחמת זעמם של האוהדים והעיתונים המקומיים. עוד בטרם נערכו בחירות חדשות, החליטה ההנהלה הזמנית בצעד תמוה לשבור את הכלים, לבטל את העסקה, ולוותר לחלוטין על די-סטפאנו לטובת מדריד תמורת 5.5 מליון פסטות. שבועיים אחר כך, די-סטפאנו כבש ארבעה שערים מתוך החמישה שכבשה ריאל לרשתה של בארסה בברנבאו ללא מענה. ובמשך השנים הבאות הוא יצעיד את ריאל לחמש אליפויות אירופה רצופות ולתשע אליפויות ספרד ב-12 עונות.

ללא ספק, כל הפרשה הזאת מעלה ריח רע. היא מציגה את קשייו של מועדון הכדורגל ברצלונה לנהל משא ומתן עם כוכב בינלאומי אל מול התנגדות מדרידיסטית וללא תמיכת הממשלה. בדיעבד, אפשר גם למתוח ביקורת על גאוותה של ברצלונה, שהחליטה למשוך את ידיה מהעסקה שהציעה ההתאחדות. למרות שמטרת העסקה היתה לאפשר לריאל מדריד להשיג את מבוקשה על אף שלא השכילה לשריין את די-סטפאנו לעצמה במשא ומתן ישיר עם מיז'ונאריוס, הרי שבארסה יכלה לפחות ליהנות לסירוגין משירותיו של השחקן. בסופו של דבר בארסה נשארה בידיים ריקות, ואוהדיה יכלו רק להסתכל על היריבה המושבעת בקנאה וכעס, ולשוות לנפשם בכאב כיצד היתה משוכתבת ההיסטוריה לו השחקן היה נוחת בבירת קטלוניה. בברצלונה משחקים כיום שניים שיכלו בקלות ללבוש כיום לבן. אטו ואחד שקוראים לו רונאלדיניו. אחרי כל כך הרבה שנים, הגלגל פשוט מתחנן להסתובב.