
שתי כתבות ב"עובדה" השבוע זו של איתי אנגל על חבל אצ'ה שבאינדונזיה, וזו של אורלי וילנאי-פדרבוש על חוות הסוסים של יפתח לב-רון הדגימו היטב איך לעשות ואיך לא לעשות טלוויזיה טובה. בהתאמה.
כתבתה של וילנאי-פדרבוש יכולה היתה להיות, בנסיבות אחרות, אחת משתיים: סיפור אנושי נוגע על יפתח לב-רון, בעל חוות סוסים, שסוסיו ועובדיו חולים ומתים באופן מסתורי ושובר לב; או לחלופין, תחקיר יסודי על השפעותיו הקטלניות של ריסוס חקלאי על חיות ובני אדם בחווה סמוכה.
אך הנסיבות לא היו אחרות, והכתבה לא היתה אף אחת מהשתיים. הסיפור האנושי לא הובא במלואו - יפתח לב-רון הכריזמטי, שנראה כמו החומר ממנו עשויות כתבות מרגשות, נשאר מסתורי. איננו יודעים דבר על חייו האישיים או על מה שמניע אותו. גם מצדו של התחקיר נשארנו מבולבלים, אפילו מבוהלים מעט. איננו יודעים מה החומר שבו מרססים את תפוחי האדמה, האם הוא מסוכן לנו, ומי בסופו של דבר יטפל במקרה. הגשתה של וילנאי-פדרבוש, אישיות טלוויזיונית סתמית לחלוטין, לא גרעה אך ודאי שלא תרמה, ולא הצילחה להעניק לכתבה שום ערך מוסף.
כתבתו של איתי אנגל על חבל אצ'ה שבאינדונזיה, שנפגע קשות מהצונאמי, היתה הפוכה בתכלית. גדולתה של הכתבה ביוצר ובמגיש. לא זו בלבד שאנגל הצליח לא ליפול לשום קלישאה בנושא החשוף, ותוך כדי כך להמחיש גם את גודל האסון וגם את מורכבות סיפורו של החבל, בצורה אנושית ולא דידקטית, הרי שגם עשה זאת בהגשה עם איכויות נדירות.
סודו של אנגל בקולו. קולו הממשי, האופן שבו הוא מדבר. הניגון, חיתוך הדיבור, בחירת המלים, כל אלה נשארו מקוריים, אישיים ולא מתווכים. אף קומיקאי לא יוכל לחקותו, הוא אינו מפס הייצור של ההטעמות הכמו-צבאיות הידועות מראש של הכתבים הפוליטיים וכתבי התחקירים כאחד. כיוון שכך, חש הצופה כאילו אנגל מדבר ישירות אליו, כאדם אל אדם, הצופה נשאר ערני ומתעניין. איתי אנגל הוא אקזמפלר, ובצירוף דברי טעם לאומרם, הפכה כתבתו לעשייה טלוויזיונית ראויה.
2. בלי חוקים
לונדון וקירשנבאום בעיקר נהנים בתוכניתם, ואין בכך רע. מדובר ללא ספק באקס טריטוריה מדינה עצמאית בעלת חוקים משלה, אם בכלל. ובכל זאת כמה תמיהות: מדוע חייבים דיוקנותיהם לרחף ברקע, כאילו הם עצמם אינם מופיעים על המסך; מדוע חייב לונדון, משבית השמחה ומצמית השיחה, להשבית גם עצב, בפוסקו על אפרים קישון המנוח, באוזני שני חבריו הטובים (טומי לפיד וחיים טופול) "להערכתי לא היתה לו שום יכולת להתענג על החיים"; ומדוע טרחו צמד החבובים להזמין לאולפן את דן דן בולוטין, איש מסע אחר, לספר על פטגוניה, כשכל מה שרצו היה לקשקש על הנושא בעצמם, ולהקניט איש את רעהו. עושה רושם שלונדון, שהילדים ב"מסיבת גן" היו המרואיינים היחידים אי פעם שמנעו ממנו להשתלט על הראיון, מתחיל להדביק בנטייה א-עיתונאית זו גם את קירשנבאום, העיתונאי המופתי. חמוד הצמד הזה, ובכל זאת, לו הייתי עורכת התוכנית, הייתי שולחת אותם לעמוד בפינה כמה דקות.
3. בלי סיבה
אהוד יערי, האיש והקנון, על הבחירות בעיראק: "חג הדמוקרטיה גבר היום על חגיגת הטרור". קשה להחליט למה להידרש קודם, להצגת הבחירות בעיראק, שבכל זאת הושגו הודות לכיבוש אלים ורב קורבנות כ"חג הדמוקרטיה", או לביטוי המשונה "חגיגת הטרור", שוודאי היה נשמע מוזר לו כתב בי.בי.סי היה משתמש בו לתיאור פיגוע במרכז ירושלים.
4. בלי פניקה
ב"מבט ראשון" מדגימים יעקב אחימאיר וד"ר ארי שמיס, מנהל בית החולים שיבא, כיצד לעשות כתבה על "חיידק אלים" בצורה חכמה, מחכימה ולא היסטרית (31/1). לערוץ המושמץ עוד יש מה ללמד את וילנאי-פדרבוש.
5. בלי טעם
גלית גוטמן, בסטיילינג חובבני, מראיינת ב"משחק מקדים" את האקסיות של המועמדים לשידוך, ומקבלת פרטים מלאים על נטייתם לענג עם דבש וקרח במיטה. מדובר בפרטים אינטימיים מדי, מאנשים זרים מדי, באווירה סטרילית מדי, תוך גרימת מבוכה רבה מדי. במחשבה שנייה, מי שהולך לישון עם כלבים אל לו להתפלא שקם עם פרעושים. בכל זאת קוראים לתוכנית "משחק מקדים". בפעם הבאה, אורגזמה בארבע אצבעות.