הלב המריא אל-על

לילידי שנות ה-70 המאוחרות קשה כבר להסביר מדינה ללא כספומטים וכרטיסי אשראי, מדינה שבה אתה מחזיר למכולת את הסיפון הריק ומקבל מהחנווני סיפון מלא תחתיו, מדינה שבה ה'ספרדי הכפול' מולך, ואיש אינו יודע שיש בעולם ביג מאק. יוצרים בני זמננו נוגעים לא נוגעים במדינה ההיא, בנוקטם לשון "רטרו" המהולה בבוז המהול בחמלה המעורב בנוסטלגיה לתרבות הפלאפל לואו-טק של תחנה מרכזית ישנה המאוכלסת באזרחיה של אותה מדינה בלבד, אבל להסביר אותה ממש אי אפשר. יכול היית להיות שם, ויכול היית להיוולד מאוחר יותר. זו תמצית העניין.

שנות ה-70 המוקדמות עברו עלי לסירוגין כאן, ושם, וגם קצת שם. ומכאן לשם, תמיד טסתי אל-על. לא מבחירה, לא מרצון, אלא מתוך העניין הברור מאליו, ששליחים של המדינה ובני משפחותיהם מובלים בנתיבי אוויר על-ידי המוביל הלאומי, שהפך פרטי בימים אלה. יש בקוראים הזוכרים את נתב"ג של אותם ימים. קיוסק. גדר שצובאים עליה כל כך – עד שהיא מזכירה בכל עת נתונה את גדר השגרירות האמריקנית בסייגון של אותם ימים, בהתעופף המסוק האמריקני האחרון – בתור אולם מקבלי פנים. מיני צביקה ויוסק'ה ורוח'לה ותרבות של "סמוך". את איום חוטפי המטוסים מקדמים שוטרים המזכירים את השוטר אזולאי ומאבטחים חמורי סבר וארוכי פיאות לחיים בחליפות ספארי מגוחכות – שריד לא ארכאי באותם ימים של הרומן הקצר, המוחמץ, עם אפריקה. ושוכנים שם מיני מוטי הודים הספונים בלשכותיהם, הסוציאליסטיות עדיין, הצנועות מאוד במונחי השחיתות המודרנית של זמנינו, והם חוברים למיני ירוחם משלים לשביתות ארכניות של אל-על ורשות שדות התעופה. ובמטוסים - מושבים המעוטרים בציורים ששאיפת הכנעניות של מפא"י ההסטורית שורה עליהם, בייגל ולאקס במחלקת העסקים, מקומות למעשנים, "הבאנו שלום עליכם" לעת נחיתה, מחיאות הכפיים המסורתיות עם הנגיעה בקרקע. ליידיז אנד ג'נטלמן, וולקאם טו איזראל. ליידיז אנד ג'נטלמן, הלא יאומן קורה: יכול אדם לטוס מתל אביב לפריז, ואפילו לניו יורק. לבייג'ינג ולמוסקבה לא – הן נמצאות הרחק מאחורי מסך הברזל. אל-על ונתב"ג של אותם הימים חד-הם. מפא"י ומדינת ישראל – כפי שעתיד יהיה לבשר לכולנו תוך זמן קצר חיים יבין בקול נרגש – כבר לא.

שנים ארוכות ורבות מאוד נותרה אל-על מוביל לאומי לאחר המהפך. ממפא"י נותרו רק שני הדינוזאורים הזקנים, פרס ושרון, שבזרתו של כל אחד מהם טמונה יותר פוליטיקה מאשר בכל רמ"ח אבריהם של 118 עמיתיהם בכנסת והחוברים כעת למלוך עלינו בצוותא. הביג מאק כבר מזמן כאן. בתחנה הישנה רוצחים שאהידים מעת לעת מהגרים לא חוקיים מאפריקה, רומניה וסין. הסיפון מת מזמן, כך גם הסיפולוקס. המכולות גוססות. בייגל ולאקס רוכשים בסופר. ניו יורק, פאריז, בייג'ינג ומוסקבה נמצאות כולן בטווח הקשה אחת על מקלדת. נתב"ג 2000 יצא לדרך. מטוסים כבר לא חוטפים לשם מיקוח, אלא מטיחים אותם בבניינים רבי קומות. באורח נס, חליפות הספארי עדיין עימנו.

ואנחנו? בגרנו, משנה לשנה רכשנו את כרטיסי הטיסה שלנו בגאווה לאומית הולכת ופוחתת. כאשר המחיר והתאריך התאימו, טסנו אל-על, מלאי טרוניות כפי שהיינו בשנות ה-70' המוקדמות (אף שאז לא הכרנו את המונח "leg room"), חרף שיפור שהכל מסכימים בעניינו. בעוד שאל-על הוסיפה להיות מובילנו הלאומי, למדנו שיש בעולם גם חברות תעופה אחרות, ושבהחלט מותר להשתמש בשירותיהן. אבל אל-על הייתה שלנו, של כולנו, לטוב ולרע. היא לא השתייכה רק לאחים בורוביץ'.

ודוק: אין לי כל טינה כלפיהם; נהפוך הוא, אני מאחל להם הצלחה מכל לבי, ביודעי כי הם משמשים כלי בתהליך אבולוציוני שחייב היה להתרחש, והתרחש כבר במקומות אחרים. אין בלבי טינה, אבל יש בו מעט עצב. ביום ראשון הקרוב ייקבר באדמתנו עוד נדבך של המדינה ההיא שבה באתי לעולם, ושאת דרכיה, ואת שיעור ואופי התקווה ששרתה בה, לא אוכל להסביר לדור שנולד אחרי לעולם.