עזבו את יום המנוחה במנוחה

יותר משהכנס והחוק מספרים על הקונפליקט בין דתיים לחילונים, הם מספרים על השסע בציבור החילוני. בקרב אלה שהתנגדו במשך שנים למה שמכונה "הכפיה הדתית", צמחה שכבה של סופקי כפיים שהופתעו לגלות שהחירות שהעניקו לבוחריהם אינה מנוצלת לנסיעות מאורגנות למוזיאונים וערבי הקראת בודלר תוך כרסום ז'מבון חרישי, מאוכזבי-חירות אלה עומדים עכשיו וזועקים: תרבותנו לאן? אנה הלכה השבת?

כלומר, אותם "חבר'ה טובים" רוצים עכשיו ליצוק תרבות לתוך השבת, הם רוצים להחליף חירות אחת באחרת (דבר שלא ניתן כמובן לעשות, מבלי לגזול את החירות שכבר ניתנה – אקט שהוא כפייני אף יותר מהכפיה הדתית, משום שאפילו דת אין מאחוריו להצדיקו), והם רוצים להציע חוק שימסד רשמית את הפעילות התרבותית כמטרתה המרכזית של השבת. אלא מה? ההבדל בין "פעילות תרבותית" לתרבות לשמה הוא גדול.

ניסיון השנים האחרונות מלמדני, שמה שמכונה בישראל פעילות תרבותית כולל, על פי רוב, סדנאות טאי צ'י ברחבת בית ביאליק, קריוקי עם כוכבי אקזיט בשוק של דלית אל-כרמל, הדבקת מקלות ארטיק לכל המשפחה בקבר רחל ושאר מיזמים שכל מטרתם החדרת חסויות במסווה של אירוע תרבותי במקרה הטוב, ובמקרה הרע – ניסיון להתיך כל מה שיש לו ריח או שם של תרבות לכדי עיסה רעשנית – אפילו בלי חסות, סתם בשביל העל-הכיפאק. השבתות השיגעוניות הללו הן חלק ממדיניות התעסוקה הבלתי פוסקת המיועדת בעיקר לילדים, שנדמה שהפכו, הן בעיני הוריהם והן בעיני יזמים ומפיקים, לחולים סיעודיים שיש להזיז ולהפעיל אותם אחת לרבע שעה לבל יתפתחו אצלם פצעי לחץ.

השבת – כמו כל חלקת אלוהים אחרת – הפכה לחלק ממפעל של ייזום, מינוף, מיתוג ושדרוג הארץ כולה, לאורכה ולרוחבה, מדן ועד אילת, או נכון יותר מ"שיט בדן" עד "נופשון באילת". כל הארץ יזמים יזמים, לכל אחד מהם טעם משלו, אבל כולם רוצים לקחת חלק, לבחוש ולערבב, להחליף כספים ולוקיישנים, להיכנס לחניונים ולצאת מהם, לחפש משבצות שידור ולמלא אותן.

הניסיון לחלק את פעילות השבת ל"תרבות" מול "קניות" נעשה כולו מאותו צד של המתרס. מי קבע ששיטוט בקניון שבעת הכוכבים הוא נחות מביקור בהפקה מיוחדת של המחזמר טרזן בשיתוף הפילהרמונית בג'ינס? ואיך יתויג ביקור של שבת ב"צומת ספרים" - כקולטורה או שופינג?

בקיצור, אלו רוצים לקנות סחורה ואלו רוצים לרכוש תרבות. זו נבלה וזו טרפה. העמדה האופוזיציונית האמיתית שאינה מכיוון הדת הממוסדת, שייכת לפלח אוכלוסייה קטן אולי, ציבור שקולו אינו נשמע, אבל בקרוב יתבע גם הוא את חלקו בעוגה: קבוצה של אזרחים, תיאיסטים ואתיאיסטים, משמאל ומימין, ומבוקשנו הוא שקט.

בניגוד למה שטוענים, הן שוחרי הקניות והן תומכי התרבות, פעילות השבת השוקקת הזו אינה "איש באמונתו יחיה" – יש בה בהחלט גם כפיה על האחר וגזילת חירותו – זה שאינו מעונין להיתקע בפקקים או לצפות בהם מחלונו, זה שמעונין לטייל בשלווה בעירו בלי להיתקל בתרועות הפסטיבלים, זה שמבקש – יום אחד בשבוע – לא לנשום את אוויר האגזוזים.

מדוע לא ניתן פשוט לעזוב את יום המנוחה במנוחה, להפסיק לאלתר כל יוזמה בקשר אליו. כל העניין בשביתה הוא חוסר המעשה המוחלט, גורנישט. נאדה. נאת'ינג אט אול. ריין זה ריין. מניינה אמיגו, מניינה. תתקשר מחר, היום אני מוטל כאן, פשוט לא עושה כלום, טובע בשקט המאפשר רפלכסיה חסרת מושא, ויהא מושא ארור זה מקדחה עם סט ראשים מהודר ב- 99.99 או התלבושת של טרזן, ההוא מהמחזמר.

אנחנו תובעים את זכותנו לאזורים של זמן ומרחב שיהיו פתוחים ונטולי יוזמה לחלוטין. אנחנו נגד תחבורה ציבורית בשבת, וגם נגד תחבורה פרטית. למעשה אנחנו נגד תחבורה בכלל בשבת (או - צ'ופר לחילוניסטים - בכל יום מנוחה אחר שימצא לנכון). את כל האירועים, השמחות, פינות הליטוף, הסיורים המודרכים וקנית המדפסות - אנחנו מבקשים לשבץ באחד מששת ימי האי-מנוחה שכבר הוקצו לעניין. תודה.