ללכת עם הזמן

אם מדינת ישראל מעוניינת להמשיך להיות מדינה קולטת עלייה, עליה להתאים את עצמה למציאות המודרנית ובעיקר לעובדות הדמוגרפיות המרכיבות את המציאות הזו. הרי, במרוצת הזמן, אחוז המשפחות המעורבות רק יגדל ובמקביל יתגבר הריחוק המנטאלי של היהודים מהזרם המרכזי של היהדות הדתית.

לכך יש להוסיף עוד היבט בעייתי – רוב רובה של הקהילה היהודית בצפון אמריקה, שבה גלום פוטנציאל העלייה העיקרי, היא רפורמית! והרפורמים, כידוע, אינם זרם מקובל בישראל
בגלל המונופול האורתודוקסי והקשר בין המדינה לרבנות הראשית.

מה עושים? התשובה היא פשוטה למדי – אם אנחנו היהודים רוצים להמשיך ולהתקיים כעם מאוחד, עלינו לאפשר לחברי המשפחות המעורבות, בני זוגם וקרובי משפחתם של היהודים להתקבל בקרבינו כאזרחים שווי-זכויות ומצד שני – לסיים את המונופול האורתודוקסי ולאפשר לזרמים אחרים של היהדות הכרה ממסדית ושוויון זכויות אזרחיות מלא. הדבר מחייב אותנו, כמדינת ישראל, להפריד בהקדם האפשרי את הדת מהמדינה ומה שלא פחות חשוב – להפריד את הדת מהפוליטיקה.

מדינת ישראל פועלת לפי חוק השבות שמאפשר לנכד ולנכדה של יהודי או יהודיה לעלות לישראל ולקבל זכויות אזרחיות וזכויות העולה. מתוקף כך, על ישראל מוטלת החובה לוודא כי מימוש הזכויות האזרחיות של כל העולים יהיה מלא וממצה. אחרת, נהפוך למדינה גזענית ושנאת זרים, המבדילה בין דם ולדם. לצערי, ניצנים של גזענות כבר השתרשו בחברתנו, כך בדוגמא של התנהלות משרד הפנים, אשר מערים קשיים בלתי הגיוניים על בני המשפחה הלא יהודים של אזרחי המדינה. מדיניות משרד הפנים משקפת בשנים האחרונות ביתר שאת את מחלת הגזענות שהולכת ומתפשטת במדינה. היא מתחילה בפלסטינים, עוברת דרך ערביי ישראל, ממשיכה לעולים הלא יהודים לפי ההלכה ומתפשטת הלאה. על המדינה לעקור מהשורש את התופעה הזאת, ולו משום שאנחנו סבלנו הכי הרבה בהיסטוריה מגילויי הגזענות ושנאת ה"אחר".

מכאן, שאין מנוס משורה של צעדים דרמטיים, כמו הנהגת המוסד לנישואים אזרחים במקביל למסלול הנישואים הדתי לפי העיקרון של הבחירה החופשית. ללא צעדים אלה, מדינת ישראל תנתק את עצמה מיהדות העולם, תפגע בעתודה הפוטנציאלית של העלייה. הדבר, אם יקרה, יהווה קיצה של תקומת מדינת ישראל כבית לאומי לעם יהודי.