ואני, היה בדעתי לכתוב השבוע על אטלנטיס.
אך בל נקדים המאוחר: כדי לסבר את הדברים, יש לחזור אחורה, לשבוע שעבר, לסוף השבוע שעבר, למועד שבו, מתוך כל מיני נסיבות פרטיות המובנות לי ואחרות שאפילו אני איני מבין, נקלעתי אל משבר המוזה הראשון שלי זה שנים רבות.
הוא גרם לכך שאעדר לשבוע ימים מהאתר.
והחום היה מעיק. חזאים דיברו על שינוי, והוא לא התחולל. בתי הפעוטה חלמה על גשם, והוא לא ירד. אווירה קשה של משבר אמון ריחפה באוויר הדחוס, וגופי ניסה להתמודד עימו ומוחי עם הנסיבות הפרטיות, ולא מצאתי בי מילים לומר לכם, לגולשי ואללה! לראשונה מאז שאני זוכר עצמי אוחז עט או מקיש על מקלדת, לא מצאתי בי מילים.
בעיצומה של סערת הרגשות הזו ובציפייה לסערות האקלימיות, חדל לפתע ערפאת הזקן מלעסוק באופן הרסני בתפקיד שיועד לו בהיסטוריה ונאסף אל אבותיו, כשהוא מותיר אחריו תקוות לא גדולות למזרח תיכון חדש ולכך שניתן יהיה לכתוב כאן טור על נאמר, המסע לירח, מבלי לעזאזל שאפילו טקסט כזה יזכה אותך בתגובות העוסקות בו, בערפאת.
לא טרחתי אפילו לצפות בהלווייתו.
השמיים הקדירו והלכו, צופנים בחובם הבטחה לשינוי חיובי. מצב הרוח השתפר והלך. באוויר הדחוס עדיין ריחף לו מעת לעת, לדקות אחדות, זרזיף קל שבקלים, כמו מבטיח דבר מה טוב. לקפה הבוקר היה טעם טוב יותר, וגם למאפה.
ואז הם מצאו את אטלנטיס, ושמחתי גאתה, ומצאתי עצמי שב אל מחוזות הילדות שחלקכם יבין וחלקכם לא. אלה המחוזות שבהם שוטטו הילדים שבלעו בשקיקה את ספריהם של אריך פון דניקן וצ'ארלס ברליץ והפליגו בדמיונם על סיפון קון טיקי של תור היירדאל. אלה המחוזות שבהם הרעיון המסעיר של אטלנטיס כמציאות התחרה לא אחת על הבכורה עם העולמות הבדויים לחלוטין שבראו רוג'ר זילאזני, מייקל מורקוק ואחרים. אף לא אחד מהילדים הללו לא ישכח את הרעד שעבר בגוו בפעם הראשונה שבו הכתה בכל חושיו המוזיקה העוצמתית כל כך של ג'ון ויליאמס, שנייה אחת לאחר שנעלם הכיתוב ההיסטורי:
"A long time ago in a galaxy far, far away...". בבגרותם, אהבו הילדים הללו את "תיקים באפילה" (או לפחות את העונות הראשונות). "12 קופים" הוא עבורם יצירת מופת.
בבוקר יום רביעי ברקו סוף סוף הברקים ורעמו סוף סוף הרעמים וחיוך של אושר צרוף ננסך על פני ועמדתי בפישוט זרועות וביקשתי לחבק את הגשם שהטביע עמוק יותר את אטלנטיס האבודה. ואני, היה בדעתי לכתוב על אטלנטיס עד אשר סיפר לי, בדרך לחגיגות הבוז'ולה נובו חבר טוב, שאייריס צ'אנג איבדה עצמה לדעת.
סבורני שאפילו קינאתי בה מעט כשקראתי לראשונה את ספרה הידוע ביותר, "The Rape of Nanking", ספר המתעד את אחד ממקרי הטבח והאונס ההמוניים בהיסטוריה האנושית, שביצעו החיילים היפניים שכבשו את נאנקינג בסוף 1937. צ'אנג מוסרת שם את מהלך הדברים, דווקא דרך סיפורו המעניין של אחד התושבים המערביים הבודדים שנותרו במקום כדי לנסות להציל אזרחים סינים. שמו היה ג'והן ראבה, והוא היה נציג המפלגה הנאצית במקום.
קינאתי מעט בצ'אנג, אבל בעיקר הערכתי אותה, כי חרף היותה בת גילי הצליחה כבר אז (עוד לא היינו בני 30 אפילו) לפרסם רב-מכר בינלאומי, ועוד יותר מכך על שהאירה עניין חשוב. נכדתם האמריקאית של שניים מפליטי הטבח הנורא סומנה כבר מגיל צעיר ככוכב זוהר בשמי האקדמיה הבינלאומית. כהיסטוריונית, עסקה בתולדות סין ומזרח אסיה בזמנים המודרנים ככלל, אך יותר מכל היתה מזוהה עם נושא אחד: פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות שביצעו יפנים במלחמת העולם השנייה.
במחוזותינו, שם אין מלמדים על אטלנטיס, מלמדים אחרת גם את מהלך המלחמה ההיא. מורינו מספרים כי המלחמה החלה עם פלישת גרמניה לפולין בערוב 1939, אך למעשה, היא החלה שנתיים קודם לכן, כאשר יפן פלשה לסין. מורינו טוענים, כי גרמניה הנאצית שברה שיאים של זוועה, אך כל הזוועות שביצעה גרמניה הנאצית, לרבות ניסויים רפואיים בבני אדם, כבר בוצעו בנאנקינג בסוף 1937 ותחילת 1938.
ארה"ב, שבתום המלחמה חרדה מאוד מהקומוניזם ומתוצאותיו ומצאה עצמה באחת מנהלת מלחמה קרה, פעלה (בהצלחה) מתוך אינטרס קר להצניע עובדות אלו בכל רחבי העולם המערבי. 60 שנים חלפו מאז "אונס נאנקינג" עד שקהל גדול של דוברי אנגלית זכה לקרוא תיאור מפורט שלו. בספרה של אייריס צ'אנג, כמובן.
באחרונה חקרה צ'אנג התעללויות שספגו שבויי מלחמה אמריקאים מצד שוביהם היפניים. עמית דיווח לאחר מותה, שמחקר זה גרם לה ללחץ נפשי רב. "היא לקחה דברים ללב", אמר.
וכך אבדה אייריס צ'אנג בעת שנמצאה אטלנטיס, ונגדעה שמחתי. למחרת זרח השמש ובא השמש ושוב היה חם והאוויר החל שוב להידחס. ומה נפסיד ומה נרוויח בשבוע הקרוב? אין לדעת, אך לכל הפחות תם משבר המוזה.