החנון בבקיני

נבוך ומושפל קיבלתי פקודה, ניתקתי את הסלולרי ושמתי את ראשי בין ידי. פלאשבקים מהילדות החלו להופיע בזה אחר זה. הריח המבאיש של קרם ההגנה הציף את אפי, ותמונה ברורה וארורה הופיעה לנגד עיני. בהזייתי ראיתי אותי, זאטוט קטנטן ומפוחד , על ראשי כובע-הים המטופש והפרחוני שאמא הכריחה אותי לחבוש, ולרגלי סנדלי עור כבדות. מיותר לציין שהייתי ילד קטן ופחדן, והים הגדול נראה לי הרבה יותר מסוכן מאשר כייפי.

אז, אני זוכר, היה אבא מרים אותי, בחוסר התחשבות מוחלט, על כתפיו החסונות (כתפיו של רפתן שלעולם לא יבין איך יצא לו כזה בן חננה), ואז משליך אותי בקלילות לעבר הגלים (לא, לא היו סלעים מחודדים מתחת לגלים, אבל זה לא גרע מתחושת הפחד שחשתי באותו רגע). מיד אחרי הנפילה הייתי שוחה בצורה חובבנית, תוך בליעת כמות נכבדה של מי מלח מזוהמים, חזרה לחוף ונוחת עליו מתנשף, מתפלל שנימאס לאבא לעזור לי לכייף.

אחרי כמעט שעה על החול, אני, החנון הקטן, הגעתי למסקנה שאולי הים לא רשע כל כך. אולי בכל זאת מגיע לו סיכוי. בצעד אמיץ הכנסתי את רגלי הזערורית למים והרגשתי את הגלים, תמימים, חמימים ומלטפים. בשמחה מהולה בטמטום דחפתי את כולי אל תוך הים. התחלתי לצוף (לשחות לא ממש ידעתי). הגלים הזיזו אותי מצד לצד, והרגשתי כתינוק בעריסה. "איזה יופי", חשב נטע הקטן לעצמו. "הים יכול להיות ממש נחמד". לפתע שמשהו קטע את חוט מחשבתי.

משהו רירי ומשונה נאחז ברגלו. לכו תסבירו לילד בן חמש שכל שנה, מידי קיץ, מגיעות לחופי ישראל אלפי מדוזות, שבניגוד לתיירים ולמצילים, הן אינן מפחדות מפיגועים, ואף פעם לא שובתות. רצתי החוצה מהמים, בעודי צורח ומייבב, ועל רגלי קישוט אדום וצורב.

ליאור, אחי הגדול, מיד מיהר אל תוך הים עם מקל, והוציא את המדוזה כשהוא צוחק בקול רם, מאושר על הסבל שנגרם לאחיו הקטן והחנון. אבא, שראה אותי במצב העלוב הזה, במקום לנסות להרגיע או לנחם אותי, נתקף במתקפת צחוק מטורפת עד שכמעט נחנק. אותי לעומת זאת, זה לא שעשע בכלל. מאז החרמתי את הים באדיקות.

אבל אחרי השיחה עם העצמי השני שלי, הבנתי שאין לי ברירה. צריך להתמודד עם הפוביה, להרוג את המיתוס ולראות בחורות בבגד ים. אספתי את חבריי עבי-המשקף, הלבנים והרופסים כמעט כמו מדוזות, ונהרנו אל החוף.

הבאנו איתנו אוהל, שימורים, מרשמלו, ועץ למדורה. הגענו אל החול הגדול והסתכלנו סביב, ומיהרנו לטעת אוהל בחול החמים. עשינו מדורה, צלינו מרשמלו, סיפרנו צ'יזבטים של חנונים ("ואז המורה גילתה שהוא לא מחק את הלוח בשבילה!"), וניסינו, כל אחד בתורו, להתחיל עם הפלאים בבגד ים שישבו על החוף (לא בהצלחה מרובה יש לציין).

אפשר ממש לומר שנהנינו. שכבנו בשקי שינה, הסתכלנו על הכוכבים, העברנו עשב יבש מגולגל ודולק מהאחד לשני והעלינו תיאוריות מדעיות ופילוסופיות סבוכות. סביב 02:00 בלילה נרדמנו כולנו. נראה שהמסע הכפוי לים הסתבר כהצלחה, או לפחות לא כאסון.

אבל שני דברים שלא נתנו את ליבנו עליהם, עמדו להפוך את הקערה על פיה ואת המסע לים לאסון מוחלט. הדבר הראשון היה העובדה שלא כיבינו את המדורה לגמרי, והאפר הרותח והגחלים הלוחשות עוד נותרו על החוף. הדבר השני היה הגאות, שאותה לא לקחנו בחשבון.

בערך בשעה חמש, בעודי ישן בשק השינה שלי הרגשתי משהו רטוב אופף אותי. "לא יכול להיות!", חשבתי לעצמי, "הרי נגמלתי מלהרטיב במיטה כבר בשנה שעברה!". אבל לא, לא היה זה פרץ שתן בלתי נשלט, אלא הים שחזר להתנקם בי. הייתה זאת הגאות.

קמתי רטוב כולי מהשק, ובלי לשים לב דרכתי על השאריות החמות-עדיין של המדורה. לא כיף. בכלל לא כיף. אחרי רבע שעה של צרחות, התייפחויות וקללות על כל הבא ליד, הגיע אבא לקחת אותי לבית החולים. כוויה ענקית הסתמנה על כף הרגל שלי. באמצע הדרך לבית החולים עצרנו ברמזור, אבא הסתכל עלי לכמה שניות, ואז התחיל לצחוק כמטורף.