דין תורה

השאלות מתחילות בפרשנות לפסוק הזה ובמחלוקת באילו תחומים מדובר: בקוטב אחד נמצאים אלה אשר שאצלם הציות לדברי הרבנים כולל את כל תחומי החיים. בקוטב השני יגידו רבים שיגידו כי ישנם נושאים שאינם עניין הלכתי: סוגיות פוליטיות, שלום והחזרת שטחים, מסחר, כלכלה וכו'. אלו תחומים של הערכה ועמדות אישיות, ובהן שיקול הדעת חופשי. עבור המאמינים כי "אין דבר שאינו תורה" - מקצבאות ילדים דרך החזרת שטחים - אמירתו של הרב שפירא, כי אי אפשר לצוות על חייל לפנות ישוב כשם שאי אפשר לצוות עליו לחלל שבת, משום ששניהם איסור הלכתי, היא פשוט ביטוי של השקפת העולם הכוללנית (הגישה הזו מזכירה לי דווקא את השקפתו של נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, סוג של אדמו"ר חילוני, שאמר "כל הארץ משפט", וגם זו השקפה שנויה במחלוקת).

ברמה העקרונית האדם המחויב לתורה, למצוות ולדברי חכמים, רואה את התורה כערך עליון. הוא יעשה כל שביכולתו כדי שלא להגיע אל צומת בה הוא אינו יכול ליישב את הסתירה בין הלכה לבין חוק מדינה. ומדינת ישראל, ההולכת על החבל הדק הזה מאז היווסדה, צריכה להשתדל שלא להעמיד את האדם הדתי בפני הדילמה מה גובר על מה. אבל אם נגיע לשם בטעות, וזו תהיה טעות טראגית, שבה יילחץ האדם הדתי לקיר ויצטרך להכריע בין תורה לבין חוק – הוא יבחר בתורה, משום שהיא הבסיס להשקפת עולמו.

אבל בכך הוא אינו שונה מאדם חילוני ליבראלי, אשר מודה שייתכן ויהיו חוקים שאותם הוא לא יוכל לקיים, אף על פי שבג"ץ אישר אותם, משום שהם סותרים את מערכת האמונות והמוסר שלו. אסור להיתפס לעמדה הפנאטית של "חוק הוא חוק – וזהו זה". בצבא אמרו פעם שכל המתגייס אליו צריך להשאיר את ההיגיון בבית. אסור להגיע למצב בו מתבקש גם האזרח להיפטר מן המחשבה החופשית, ומן ההיגיון והמוסר שלו. לכל אדם, דתי או חילוני, יש מחשבה חופשית. החוק צריך להיות התרגום המעשי שלהן, לא לעמוד בסתירה.