הלילה תיפתח הוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית בניו יורק. הנשיא בוש נכנס לוועידה בתנופה חיובית, כאשר לראשונה מזה חודשים רבים הוא מוביל ברוב הסקרים הארציים בהפרש של 1%-3%, וכן משפר את מצבו במדינות מפתח רבות.
אבל העיר ניו יורק היא עדיין דמוקרטית מושבעת, ומאות אלפים יצאו לרחובות במהלך סוף השבוע כדי להבהיר לנשיא בוש שהוא והמפלגה שלו אינם רצויים בתפוח הגדול. ביום שישי צעדו כמה עשרות אלפים בשתי הפגנות נפרדות, אבל יריית הפתיחה האמיתית הגיעה אתמול. על פי אומדנים שונים צעדו בהפגנה של הקואליציה "מאוחדים לשלום ולצדק" רבע מיליון איש במעלה השדרה השביעית כדי להביע את התנגדותם לממשל בוש, למלחמה בעיראק ו"לניצול הציני" של עירם ושל האסון שעבר עליה ב-11/9, בידי נשיא שבז לרב-תרבותיות שהיא מייצגת, כפי שהגדירו זאת רבים מהמשתתפים.
אולם למרות מספרם הרב של המשתתפים בהפגנות, ולמרות חששות קשים בשבועות האחרונים, עד כה טרם היו התפרעויות רציניות בעיר, מהסוג שפעילים דמוקרטים רבים פחדו שישחק היישר לידיו של הנשיא. כמה מאות אנשים נעצרו בימים האחרונים, אבל גם זה עבר בשלום ולא נרשמה אלימות מיוחדת בין שוטרים למפגינים.
המפגינים רצו במקור להפגין בסנטרל פארק. בקשתם נדחתה בשל חשש שהדשא החדש שנשתל ייפגע. לאחר הפגנת הענק המשיכו אלפים רבים לפארק בכל זאת, וערכו בו פיקניק המוני מאולתר. השוטרים בחרו בחוכמה שלא להיכנס לעימות במקרה זה. על פי הדיווחים, לדשא, למפגינים, לשוטרים ולתדמית של כל המעורבים שלום.
הומור במקום אלימות
חששות הפעילים הדמוקרטים היו נעוצים בתקדים של ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקאגו, ב-1968. אז היו התנגשויות אלימות קשות בין רדיקלים שמאלניים ומתנגדי המלחמה בווייטנאם ולבין כוחות המשטרה, שנהגו בהם בברוטליות יוצאת דופן. המפגינים אז היו משוכנעים שתמונות האלימות המשטרתית ישכנעו את אזרחי ארה"ב שהממסד הוא הבעיה, אבל לתדהמתם היתה לתמונות השפעה הפוכה.
המועמד הרפובליקני, ריצ'ארד ניקסון, השתמש בצילומים מהמהומות ברחובות שיקאגו כדי לשכנע את המצביעים שהדמוקרטים אינם מסוגלים להשתלט אפילו על הוועידה שלהם עצמם, וכדי לצייר את עצמו כמועמד החוק והסדר. התשדירים הללו נחשבים לסיבה המובילה לניצחונו הדחוק יחסית באותה שנה (הפרש של 0.7% מכלל קולות המצביעים).
בשבועות האחרונים איימו גופים "אנרכיסטיים" ופעילי שמאל קיצוני (מהסוג שהופך ערים לזירות קרב בהפגנות אנטי-גלובליזציה)לפגוע ברכוש ולהתעמת עם המשטרה כדי להביע את עומק זעמם על הממשל ומדיניותו. פעילים דמוקרטים מתונים יותר, כולל רבים שבשנות ה-60 עמדו בצד הקיצוני של המתרס ולמדו מאז לקח, עמלו קשות לשכנע אותם לשנות את דעתם, ובמקביל עשו מאמצים רבים לאחד את הרוב המתון של הפעילים והמפגינים תחת דגל של מחאה שלווה והתנערות מאלימות.
בינתיים, כאמור, זה עובד. במקום מחזות של אלימות, מושכות את תשומת הלב צורות מחאה הומוריסטיות. חבורה אחת של פעילים התלבשה בחליפות שלושה חלקים כמיליארדרים, ב"הפגנה" למען קיצוצי מס נוספים, ביטול הגנות לעובדים וכיו"ב. כמו כן צעקו המפגינים "ארבע מלחמות נוספות" (משחק על הקריאה המסורתית של תומכי נשיא מכהן המתמודד לבחירה נוספת "ארבע שנים נוספות"), "אף מיליארדר לא יישאר מאחור" ("אף ילד לא יישאר מאחור" היא יוזמת החינוך של בוש), ו"למי היה ישו מקצץ מסים?".
אבל האקשן מתחיל רק עכשיו. יש ארבעה ימים שלמים, ואיבוד שליטה אחד של האגף הקיצוני בקרב מתנגדי בוש עלול לתת לנשיא בדיוק את התחמושת שלה הוא זקוק, כדי להבטיח לעצמו עוד ארבע שנים כמנהיג המעצמה החזקה בעולם.