הדובדבן שבקצפת

מילדות אנחנו אוהבים טפיחה על השכם, מילה טובה, ואם בפרס עסקינן – כולנו שם. והרי אין דרך טהורה מדרך הילדות להתעלם מאיזו שטות.
צריך להסכים על אותם דברים שאין עליהם מחלוקת: שכולנו רוצים שלום, שכולנו רוצים לחיות. הסכמות שיהוו את ירית הפתיחה למהלך משותף, לא למחנק.

ברגע שמעורבים פוליטיקה, מקום מגורים או דת, כולנו הופכים לעיוורים. ולכן, מציאת הדרך המשותפת יכולה להיות תוך כדי משחק או הגשמת חלום - כל נושא שבעולם, כל עוד לא ערבבנו בכך אמונה דת ומדינה.
דרושה יכולת להכיר בחופש הבחירה של שני הצדדים, ובכך שלמטבע יש גם צד שלישי – תלוי רק איך מסתכלים. שלכל אחד יש דרך שונה כדי להגיע לאותה מטרה, וביחד אנחנו צריכים למצוא את הדרך המהירה, ועם ראיה רחבה ומתפשרת, גם לסתום את הבורות שבדרך. שהרי מכל שביל ניתן לבנות טיילת.

במהלך "סוף הדרך" נוכחתי לדעת שאנחנו שונות ודומות גם יחד. שתינו רצינו מאוד ועשינו הכל כדי לזכות. לא בחלנו בשום אמצעי להשגת היעד, כי כשדחף עתיק וחזק – הדחף לנצח - ניצב לפנינו, ניתן גם להניח ויכוח ישן בצד.
אז אם כולנו רוצים לנצח, ואפשר להציב פרסים אחרים – חברתיים לדוגמא – בהם נרצה לזכות, האם לא נוכל לשלב ידיים ואל האופק לצעוד?

הרי בשאלת הבחירה בדרך חיים, בין אם בחרת בזו החילונית או בדרך האמונה הדתית, ברגע ששמים את הגזר מול החמור שמושך את העגלה, תתגלה האמת העירומה – כולנו מסוגלים לרוץ לאותה מטרה.
אז אם חשבנו שהדובדבן בקצפת הוא הפרס האמיתי, הרי שבסופו של דבר גילינו שבסופו של התהליך היה זה הגישור החברתי. ולכן אפשר לעשות ביחד, ואפשר לוותר מכאן ומכאן, כי אפשר לקבל את הצד השני ולהישאר אתה עצמך כל הזמן.

רננה סוננבליק ואורית בלוך השתתפו בתחרות "סוף הדרך" והגיעו למקום השני.