בפעם הראשונה בה שמעתי את "No More Shall We Part" עברתי חוויה פסיכוטית. עניין של מה בכך אצל אחדים, מצרך יקר לאחרים. בכל אופן, רק משום שכך קרה לי אינני יכול להבטיח התחרפנות בלתי נמנעת לציבור רוכשי התקליטורים. זה גם בלתי חוקי.
אז אני אומר לאותו ציבור, נסה. שכן גם אם דעתך תישאר איתנה ונטועה, תוכל לשמוע כיצד זו של ניק קייב עוברת ניסויים בכימיה במשך שעה ושבע דקות. והציבור יכול יהיה להיווכח כמה טעון האלבום הזה. כמה אמוציות דחוסות בו. ובניק קייב נפלא, משוגע ומאוהב.
לעומת משוררים דגולים אחרים, מזלו של קייב שפר עליו, והוא צויד בקול אלוהי ובלהקת בית נהדרת, שמאפשרים לו למלא שיריו בלחנים וצבעים. ובשניהם ההתפתחות מאלבום לאלבום אינה נפסקת. קשה לומר שקייב מבצע כאן עליית מדרגה מוזיקלית. אינני רואה מקומות לשיפור באלבום הנוכחי, כפי שלא ראיתי בקודמים. ועם זאת, מובן שקייב ממשיך להתקדם עם עצמו כמוזיקאי. הוא עושה זאת ברגישות רבה.
בשיר הנושא של האלבום אפשר לשמוע את קייב שר בקול גבוה מבעבר. פתאום לשמוע אותו בטונים כאלה, בשילוב עם המילים הנפלאות. ואני מתכונן לבכייה לדורות בכל פעם שאני נפגש עם השיר. אולי זה משהו בו שפשוט גורם לי להיות טרף קל.
הזרעים הרעים טובים כתמיד. אל ההנהגה הבלתי מעורערת של מיק הארווי מצטרף הכינוריש וורן אליס שלוקח כאן תפקיד גדול מבעבר, בצורה לא מטרידה בכלל. שניהם יחד אחראים לתזמורת כלי המיתר שמלווה את הדיסק הזה, ומוסיפה לו עוד ועוד, כאילו לא היו תקליטים שנהרסו בהתערבותן של תזמורות.
קייב מאמין גדול באלוהים, לכתוב על כך יהיה לעוס. אפשר רק לומר שכשהוא מאמין, וכשהוא מאוהב, הוא עושה זאת בצורה כה ייחודית ושונה, שמרגשת לא רק בשל המובע בה, אלא גם לנוכח זרותה. לעולם יהיה כאן פתח לתקווה, וכך גם לאבדון. ואין פה בלדות רצח, כי אם חמלה. אחרת, נושכת. קצרת רוח לעתים, כמו לפני סערה מתקרבת, אחרי אחת שרק עברה.
טוב להיסחף אחר קייב. למי שבעניין כמובן. לפי דעתי, כעת מיושבת, מדובר באחד מהיוצרים המעניינים בעולם.