וונדרלנד

הסרט עוסק בפרשיית רצח אכזרית במיוחד המתרחשת בשנות השמונים באזור פליטי נוער הפרחים, שכונת לורל קניון בלוס אנג'לס והיא מהווה את מרכז העלילה (אחרי "שחיה לילית" שצולם גם הוא בשכונה, לורל קניון הופכת למקום פופולרי על המפיקים ההוליוודיים). אנחנו מכירים את כוכב העלילה, ג'ון הולמס (קילמר), כוכב פורנו לשעבר שהיה מוכר מאוד בזכות איבר מינו מרשים המידות אך כעת הוא מכור לקוק ולא ממש מחובר למציאות כלשהי מלבד איפה משיגים עוד מהלבן-הלבן הזה. הולמס אוסף ומשליך לחילופין את חברתו דון (קיית' בוסוורת') שגם אוהבת פסים (ולא על החולצה) כשהוא מסתפח לספקי הסמים כמו "מעשן תן לי" קלאסי. השימוש בסמים והשפעותיהם על החושים הם קטע קולנועי חזק מימי "התפוז המכני", דרך "טריינספוטינג" ועד "ספאן". גם כאן מנצל זאת הבמאי לנסות להראות לנו כמה זה רע (או טוב, תלוי איך מסתכלים על הזיות מטורפות) לעשות סמים אבל לא מחדש דבר בצורת ההמחשה.

די מהר אנחנו מבינים שהרצח קטלני, שהמשטרה המקומית מקטלגת בז'אנר של העבודה של צ'ארלס מנסון, מערב איכשהו את הולמס מיודענו. ג'וני היה מעורב כיוון שהנרצחים היו מושא ההתעלקות האחרון שלו, ועיקר הסרט עוסק בצפיה במספר גרסאות של האמת מנקודת מבטם של הולמס, חברתו המרחפת ומספר דמויות נוספות, כשהצופים מתבקשים לנסות לנחש מי דובר אמת ומי לא. משהו בסגנון של משחק האמת והשקר של אמנון לוי, רק קצת פחות מביך.

הבעיה הכי קשה של הסרט היא חוסר ההצלחה המוחלט של הבמאי (ג'יימס קוקס חסר הניסיון) לגרום לנו להזדהות עם מישהי מהדמויות. זה מתחיל בהולמס שאנחנו, כאמור מכירים בשלב ההתרסקות ואנחנו לא מבינים אפילו למה הוא כזה. זה ממשיך עם החברה חסרת הישע והבינה שלא מצליחה לעורר סימפטיה אפילו כשהולמס שוכח אותה בפעם המי יודע כמה באיזה חדר מלון. אפילו על אשתו לשעבר (קודרו) שממשיכה מסיבה לא ברורה לעזור לו בהסתבכויותיו אנחנו מתקשים ממש לרחם. מסיבה זו כל הסרט מאבד קצת את הפואנטה כי אם לא אכפת לנו מאף אחד מהגיבורים או מהנרצחים, אז למה שיעניין אותנו מי רצח, מי הלשין, מי חי ומי מת?

חוצמזה הסרט הוא לא ממש סרט אקשן, לא ממש דרמת מתח ולא הזיית סמים עתירת דמיון – אז מהו בעצם? שעה וחצי של העברת זמן כשאין משהו טוב בטלוויזיה. דיינו.