בשנת 1948, עם סיום מלחה"ע ה-2, לאחר כשכמה מורים להתעמלות משוויץ הביאו את המשחק איתם לבולגריה, נחשף לראשונה העם הבלקני למשחק שעתיד להוציא אותו מדעתו. את הזינוק הראשון שלו קדימה עשה הכדורגל בבולגריה בתחילת שנות ה-60, אז העפילה הנבחרת לראשונה לאליפות אירופה ולא פיספסה אף טורניר חשוב עד 1970.
להתעוררות הזאת אחראי יותר מכולם שחקן אחד בשם גיורגי אספרוחוב, חלוץ שידע לעשות כל דבר בחלק המגרש של היריבה. החלוץ המצויין של לבסקי סופיה (שעד אז נדחקה לשוליים בעיר ע"י הקבוצה הקומוניסטית של צ.ס.ק.א), נבחר במשאל כגדול שחקני בולגריה בכל הזמנים, כשהוא מקדים אפילו את האיש, האגדה והעצבים, חריסטו סטויצ'קוב.
תהילתו של גיורגי לא נמשכה זמן רב, לאחר שנהרג בתאונת דרכים קטלנית ביוני, 1971,
שהותירה את בולגריה המומה וכואבת. אין ילד בבולגריה שאינו יודע מיהו גיורגי ולראיה שלא מדובר בעוד קלישאה, איצטדיונה של לבסקי בו משחקת הנבחרת קרוי על שמו, ולאחרונה נבנתה גם כנסיה בקרבת המגרש הנושאת את שמו בגאון.
"הדור הנוכחי בבולגריה התרחק מהדת. חשבנו כיצד אפשר למשוך אותם אל הכנסיות, וגילינו שהדת השנייה בבולגריה היא כדורגל, וכמובן שאין מתאים מגיורגי הגדול לפאר את שם המקום", הסביר אחד מראשי לבסקי, שאגב הוציאה מאוחר יותר גם את הדור המוכשר שכלל את סטויצ'קוב, איבאנוב, בלאקוב, לצ'קוב וכל החבר'הקוב.