מותו של צו איסור הפירסום

תרחיש דמיוני? נכון להיום כן, אבל אנו הולכים ומתקרבים ליום שבו אמצעי השידור יעשו את הטעות, ומישהו ששילם מחיר נפשי בגלל רשלנותם יתבע ויזכה בסכומי עתק. רמיסת צווי איסור פירסום הפכה למכת מדינה. בכל אירוע שיש בו נפגעים, התקשורת משדרת הכל, ללא כל מעצורים ומצפצפת על הצו שייעודו הוא הגנה על המשפחות, עד אשר יקבלו את המידע הנורא באופן אישי, מנציג אכ"א רופא ואחות.

למצב הזה יש סיבה אחת פשוטה: הישרדות. זה הדבר היחיד שמעסיק את התקשורת הישראלית. תקשורת ההמונים היא עסק כלכלי לכל דבר המתבטא במלחמת רייטינג חסרת תקדים. מערכות העיתונים המקוונים, הרדיו והטלוויזיה יעשו כל קיצור דרך אפשרי כדי להיות הראשונים שיגיעו לקורא, למאזין ולצופה. אחד האמצעים החיוניים לאספקת מידע דרמטי בזמן הקצר ביותר הוא עקיפת צווי פרסום, מהסיבה הפשוטה שכל זב חוטם מעודכן לחלוטין במה שקרה עם תחילת ההתרחשויות וממתין לראות מי יהיה הראשון שיפרוץ עם המידע. מי שפרץ ראשון פעם אחת, יוצר נאמנות לפעם הבאה – נכס חיוני מאוד לגורמי התקשורת. התחרות המטורפת יוצרת אבסורדים של פירסום-עוד-בטרם-האירוע: כך למשל פירסם לפני שנה אתר YNET כי המעבורת קולומביה נחתה בשלום בשעה שהיא התפוצצה בשמי טקסס, ערוץ 2 הרג את אסד האב שנה מוקדם מדי וערוץ 10 שידר כתבה על גניבת קובץ ממאגר בנק לאומי, אירוע שכנראה לא התרחש.

אמצעי השידור מחפשים ללא הרף דרכים למסירת המידע שאסור להם לתת. השיטה הראשונה היא שימוש בקודים: השדרנים מחליפים "הרוגים" ב" נפגעים" וממשיכים במשפטים שאינם מתירים כל מקום לדמיון, כגון: "תקרית קשה מאוד אירעה בעזה", "התמונה המצטיירת קשה מאוד" "הנגמ"ש שהיה עמוס בחומרי נפץ התפוצץ וניתן רק לתאר את מה שאירע ללוחמים שהיו בו". כך גם במקרה של שידור שניות לאחר פיגוע באוטובוס, תוך התעלמות מ"המתנה עד לידיעת המשפחות". דקות לאחר הפיצוץ השקופית עם מפת האירוע מוקרנת על המסך, צוותי הצילום נזעקים לשטח - ואנו כבר מודעים על איזה קו מדובר והיכן וכמה הרוגים יש. מעבר לעובדות ישנם גם אמצעים אחרים: המידע משודר בסבר פנים עגום, דיבור לחשני וכמובן חזרה עקבית על המשפט : "אנו מנועים מלמסור את המידע" – והרי כל אחד יודע בדיוק איזה סוג מידע אסור למסור.

שיטה נוספת לעקיפת צווי איסור פירסום היא ציטוט "מקורות זרים": המזרח התיכון נמצא תמיד במרכז העניינים ולכל רשת זרה המכבדת את עצמה יש כאן נציגות. רשתות אלו משוחררות מהמגבלות המשפטיות והאתיות של התקשורת הישראלית ונושא משפחות ההרוגים מעניין אותן כקליפת השום. כך נוצר לא פעם סבב מידע: אנו מעבירים לגורמים הזרים ומייד מצטטים אותם...

המצב השורר בתחום התקשורת והשיטות לאכיפת צו איסור הפירסום מוכיחות את מה שכולם יודעים: צו איסור הפרסום מת מזה מספר שנים. חידושי הטכנולוגיה, ובעיקר האינטרנט, קיבעו את העובדה ש"אין יותר סודות". אין כל צורך במידע של "שמועתי" – התקשורת עושה עבורנו את העבודה מהר וללא כל עקבות. לא זכור לי שנאלצנו להמתין כמה שעות טובות עד ששוחרר מידע על הרוגי פיגוע. המציאות השתנתה גם בכל הקשור לסודות מדינה שהיום הם גלויים לכל: פרצופיהם של ראשי השב"כ והמוסד גלויים לכל.

השאלה היא אם כן את מי משרתים צווי איסור הפירסום. אישית הייתי משווה אותם ל"אנטי מחיקון" שהיה נפוץ כאן בימים שהחלו לשדר בצבע את שידורי הטלוויזיה הישראלית, שפעולתם העיקרית היתה פריחת שוק מכשירי הטלוויזיה הצבעוניים.

לדילמה בפניה אנו ניצבים יש שני פתרונות קיצוניים: איפול תקשורתי נוסח צפון קוריאה, שם לא ידע איש מה קרה באסון הרכבות עד אשר הממשל התיר לפרסם את המידע. אופציה זו מתבססת על העיקרון שאין לפרסם דבר עד שהמשפחות יודעות, ועיכוב של מספר שעות לא ישנה את התמונה.

מצד שני יש הטוענים כי יש לבטל את צווי איסור הפירסום. חיזוק לכך התקבל בכתבתו של שגיא בשן, חדשות ערוץ 2, כאשר במהלך הפעולה בזייתון קיבלו לוחמי נגמ"ש SMS מאימו של אחד מהצוות, בו נמסר להם כי הנגמ"ש לידם התפוצץ ושישה מחבריהם נהרגו. המידע מגיע לכל מקום כולל אותם גורמים עליהם הוא בא להגן. עדיף שאותם גורמים ישמעו את המידע האמין והמלא במהירות האפשרית, במקום התייסרות הציפיה והסתפקות בשמועות.