כאשר ישראל העצמאית מפיקה את שידורי הטלוויזיה ליום הזיכרון הצוות הראשון נשלח לכיכר השבת, כדי לתפוס את החרדי התורן שלא עומד בצפירה, ורק את הצוות השני להר הרצל. אם תתרגש תקלה ויהיה רק צוות אחד, יש להניח שבטלוויזיה ישדרו רק את החרדי, ולא את טקסי הזיכרון. וכך החילוני הפגוע יכול להתמיד בהתמרמרות: "איזה טפילים החרדים, שולחים אותנו להיהרג עבורם ואפילו את המינימום של לעמוד בצפירה הם לא מוכנים לתת". אבל הציבור החילוני, שאני מסתכל עליו בחמלה, לא בכעס, היה עושה לעצמו חיים הרבה יותר קלים אם הוא היה רואה עד כמה החרדים מחוברים לישראליות, במקום להיאחז באיזה סטריאוטיפ ישן של החרדי ממאה שערים.
לי עצמי יש יחס מאוד אמביוולנטי ליום העצמאות. אבי עלה ארצה באוניית מעפילים, עירום ויחף, ומצא כאן בית. גם אמי היא ניצולת שואה והם העבירו לילדיהם את הרגע המרומם של הכרזת המדינה, העצמאות ומורשת תש"ח. אבל בתור ילד דתי הם גם העבירו אלי את האמונה שהשורשים אינם רק אדמה, אלא המורשת ההיסטורית של תלמוד בבלי וירושלמי והלכה ומשנה, ואת המאבק העיקש על חינוך ילדי ישראל. עבור הדור שגדל איתי בשכונה החרדית בבני ברק יום העצמאות היה יום חג, אבל לא מחובר אל הסמלים שמדינת ישראל טבעה, כי רובם לא לרוחנו.
שנת 77 היתה גם שנת המהפך האישי שלנו. כאשר החרדים נכנסו לקואליציה, החל לצמוח כאן דור חרדי חדש שמרגיש את עצמו שותף לחברה הישראלית. התהליך המואץ של התחברות החרדים לכלל החברה הישראלית הגיע לשיאו בהדלקת המשואה על ידי יהודה משי זהב, בשנה שעברה. נכון שעדיין יש קבוצות בדלניות, אבל המיינסטרים של הציבור החרדי מחפש את החיבור אל אחיו החילונים (תוך שהוא מנסה להחזיר אותם אל המקורות). גם העובדה שיום הזיכרון הופשט מסמליו הלאומיים והאידיאולוגים - המצעד הצבאי למשל והפך לחג משפחתי מעמעמת את הקונפליקט ועוזרת לחרדים להתחבר אליו יותר. יום העצמאות אינו יום שבתון אצלנו, אולם חרדים רבים מחפשים חוויה שתחבר אותם אל הישראליות, ונפגשים עם אנשים שחוגגים את היום הזה. אני עצמי ערכתי במשך מספר שנים טקסי יום זיכרון משותפים לחרדים ולחילונים, ואני מאמין בתהליך ההתקרבות בכל לב, גם אם אין לזה עדיין הד בקרב הציבור החילוני. עד כדי מנגל אני לא חוזה שנגיע החברה החרדית שמרנית מדי לסוג כזה של חגיגות אבל נמשיך לעצב את הדרך שלנו.