אל מול תוכנית ההתנתקות פתחו המתנחלים בקמפיין "הקרב על הבית". אלא שמבחינת רוב הציבור הישראלי המתגורר בתחומי הקו הירוק, המתנחלים אף פעם לא גרו בבית כי אם בחצר האחורית של המדינה, שם הם שמרו עלינו מפני השכן העצבני. ככאלה חשיבותם נמדדה לפי שיקולי יעילות קרים, בדומה ליחס הניתן לכלבי שמירה. ואכן, התפיסה הנפוצה של המתנחלים, לה שותפים הציבור והממשלות השונות, ושנעה משנאה ודה לגיטימציה ועד להאדרה מיתית, נגועה תמיד בתועלתנות המכוסה בצדקנות אידיאליסטית.
למיינסטרים הישראלי החומרני והנהנתני קוסמים המיתוסים והערכים הציוניים הישנים שמגולמים במתנחל. נכון שאת הפרות הקדושות הללו, אז ועכשיו, לא גידלו רק הרפתנים הציוניים הרשמיים (גם ערבים, תימנים ותאילנדים ראויים להדליק משואה), אבל הדימויים הם אותם דימויים: קבוצה אלטרואיסטית, צנועה, עובדת אדמה וחדורת אידיאלים (ערך ההקרבה העצמית מאוד חשוב לנו ומספק גאווה לאומית מרובה, בתנאי שהוא ממומש על ידי אחרים).
כדי לראות מעבר לאידיאליזציה שעושה חלק מהציבור הישראלי ליפי הדובון והעוזי, צריך פשוט להתבונן במגמת השבירה ימינה לאחר שנמוגה אשליית אוסלו. התפנית הזו הביאה להתחזקותה של התפיסה לפיה ביטחון נובע לא רק מנוכחות צבאית בשטח אלא מחייב גם יישובים אזרחיים - נצר לתקופת חומה ומגדל. כך התבססה עוד יותר ההתנייה הפאבלובית בין התנחלויות לביטחון, קשר שהיה מקובל עוד מתקופת ההתנחלות הראשונה של שלטון ה"עבודה". גם הדפוס של הקמת מאחז חדש על כל הרוג בפיגוע התקבל בהבנה, שכן "הערבים מבינים רק כוח" והמאחז הוא הכוח - כאילו שמדובר פה על אמצעי ענישה (פרקטי או אמוציונלי) ולא על הקמת בית. הטקטיקה הביטחונית המשתמשת בנדל"ן זכתה אם כן לעדיפות על חשבון הגורם האנושי.
אין להתפלא שבציבור הרחב רווחות מנטרות כמו: "ההתנחלויות הן קלפי מיקוח", או "לולא ההתנחלויות היינו נלחמים על הרצליה ותל-אביב". הביטויים הללו חושפים את היחס האמיתי והנצלני כלפי החלוצים החדשים כאל קו בר-לב אנושי, בעוד שבעבר התמיכה בהם נשמעה יותר כאהדה של ממש - "אסור לפנות התנחלויות", אמרו מעבריו השונים של הקו הירוק. אבל כשאליקים העצני אמר התנחלויות הוא התכוון לבית, וכששרון הישן אמר זאת הוא התכוון למלונה עם רוטווילרים.
היה זה קונצנזוס של שוטים, שניזון ממסרים כפולים לגבי העתיד, אבל השבר חיכה בפינה. אחרי הכל אף אדם לא משקיע את מרצו וכספו, מסכן את חייו ואת חיי ילדיו רק כדי להיות קלף מיקוח של פוליטיקאי ממולח. ואולם מבחינת שרון החדש-ישן הכושים עם הכיפות הסרוגות תומרנו לעשות את העבודה (לסחוט כמה שיותר שטח מהפלסטינים ולגרום להם למצמץ ראשונים במו"מ) ועכשיו הם יכולים ללכת. גם בעיני התומכים הרבים מבית נשארו הציונים של פעם בגדר סטריאוטיפ ביטחוניסטי אקזוטי בלבוש ארכאי שכיף ללעוג לו ולהוקיע את אלו שעושים זאת בו זמנית. אם אכן יהיה פינוי, המתנחלים, שכל שאיפותיהם, בעינינו, הרי מסתכמות בלהיות קו חזית ראשון, ישוכנו ודאי בבתים עם ארבע כיווני תצפית לגבול החדש, פיצוי על טראומת העקירה.
למרות שרוב העם חש הכרת תודה פונקציונלית כלפי שוכני החצר האחורית המרתיעים את השכן העויין, רובנו לא יודעים הרבה על תרבותם של המתנחלים או על תפיסתם הפוליטית מחוץ לתחום הביטחוני, וגם לא ממש רוצים לדעת. היטיב לסכם זאת חבר למילואים בגוש קטיף שבעת ויכוח הצביע על הקראוון הקרוב והתריס נגדי: "המשוגעים האלה שם שומרים עלינו יותר טוב מכל טנק". הקו בין "משוגעים" ל"פראיירים שעשויים לשבש את ערכי הקפיטליסטים" מעולם לא היה דק יותר. נוצר פה דימוי לפיו הערך המוסף של ההתיישבות הזאת נובע בעיקר ממיקומה הגיאוגרפי בסמוך לאוייב. אולם דווקא היבטיה הארציים, שהם התשובה המעודכנת לקיבוץ - יישוב עם פוטנציאל שיתופי ועם קהילה מגובשת רעיונית וחברתית ראויים למבט נוסף. ניתן אפילו לדמיין שיתוף פעולה עתידי בין המתנחלים לבין השמאל בחקיקה סוציאלית - כפי שכבר קרה לא פעם באמצעות המפד"ל ובפעילות חברתית. ההסתכלות על המתנחלים רק דרך הצד הבטחוני של הווייתם מפספס את הפולמוס הרעיוני העמוק עם המתנחלים - זה שחורג בהרבה מגבולות הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונוגע לדמותה של המדינה.
אבל הדבר העצוב מכל הוא שהמתנחלים עצמם הפנימו במידה רבה את התפיסה האינסטרומנטלית והמצמצמת אודותם, וכך הפכו לדמויות טראגיות בעצמם, לצד היותם ספקי טרגדיות לאחרים. את הטענות בדבר טרנספר ליהודים הם החליפו מהר מאוד בציטוטים של גורמים ביטחוניים הקובעים כי פינוי בתיהם יגביר את הטרור. לחוויה האישית הקשה של גירוש מהבית כמעט ולא ניתן מקום בדיון הציבורי התועלתני, שתוהה האם המלונה האסטרטגית בחצר האחורית מספקת ביטחון וכוח מיקוח לדיירים בתוך הבית או שמא להפך. נקווה לפחות כי הפיצוי שיקבלו יהיה הולם.