המניפסט האנרכיסטי

בהתחלה לימדו אותנו לקבל עוולות קטנות, מינוריות: השטח הכבוש הוא בכלל לא כבוש, כי "כובש מכובש פטור" וההתנחלויות משרתות את צרכי "הביטחון". אחר כך לימדו אותנו להיות עיוורים לסבל, לקבל בהכנעה את הזוועה; בניגוד אלינו, אי שם בצמרת הצבא, יש אנשים שיודעים לזהות פצצות מתקתקות. גם אם הן בנות 12. בסוף שכנעו אותנו להפוך אנשים וקבוצות לסוכני רשע, לאויבים. ולפעמים, בהצלחה יוצאת דופן, הצליחו לגרום לנו לראות אפילו בעצמנו מוקצים.

לאט לאט, וביעילות ראויה לציון, התרגלנו לספוג אלימות. עוד שיירת מזון, עוד מאהל מחאה, עוד הפגנה במחסום, נתקלו בהפעלת כוח מופרזת. מול הצבא, הצטיידנו אנחנו, המפגינים, במסכות ובבצל נגד הגז המדמיע, בהכנה נפשית נגד האלות ורימוני ההלם, נגד הירי חסר ההבחנה. החובשים הוכשרו להתמודד עם טיפול ראשוני בפגיעות של כדורי גומי ואש חיה.

פיתחנו תודעה מפסידנית: רק למחות, כי אי אפשר אחרת. רק להישאר מול הדחפור המאיים לחרב, להיצמד לבית המיועד להריסה, לגלות סולידריות עם מאבקם של הפלסטינים בבודרוס, במסחה, בבידו ובדיר-בלוט. להסתפק בניצחונות קטנים, לשמוח כשאף אחד לא נפגע.

החיילים, מצידם, למדו להתמודד עם סוג חדש של אויב – הסוג שלמד איתם בכיתה. צבא, מעצם הוויתו, מאומן להתמודד רק עם מצבים אלימים. כשחיילים ניצבים מול מחאה בלתי-אלימה הם מוכרחים להסלים אותה, להפוך אותה לשדה קרב, משום שרק כך יוכלו לצאת כשידם על העליונה. והם מוכרחים, במקביל, להצדיק את מעשיהם על ידי דה-הומניזציה של האחר, אחרת הם בעצמם מבצעים פשעים בלתי-אנושיים. כך הופכים האנרכיסטים מחבורה של ילדים טובים רמת אביב שנלחמים באי צדק לסכנה מוחשית. פחות לחיי החיילים – ויותר למצפונם.

אבל הכוח המשתק של הירי הוא גם כוח מלכד. הוא מדרבן לפעולה כמעט באותה מידה שהוא מרתיע. הוא מאחד קבוצות מורדות ומושתקות וטווה את הקשרים בניהן. בין המשפחה שנזרקה מביתה, בין הבדואי ששדותיו רוססו, בין הילד שהועף מבית הספר ובין האנרכיסט המוחה נגד חומת ההפרדה. כולם יחד, וכל אחד לחוד, מאתגרים את הדפוסים המעוותים של החברה הישראלית. למזלנו, בבתי החולים ובבתי הכלא אין מקום לכולם.