אהבו את המסר, את השליח פחות

לכן נזקפו כמה גבות כשהודיע המושל הצעיר והאלמוני של המדינה הזו שהוא יתמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות. מי זה בכלל הווארד דין? שאלו כולם. תוך זמן קצר הפסיקו אנשים לשאול מי הוא והתחילו לשאול איך לעזאזל עוצרים אותו.

הווארד דין הפך את המירוץ על המועמדות הדמוקרטית מסיפור ישנוני ולא ממש רלוונטי לדבר הכי חם בפוליטיקה. עד הקמפיין שלו, איש מבעלי היומרות במפלגה לא העז ממש לפתוח את הפה על הנשיא, ג'ורג' בוש. המכונה הרפובליקאית הטילה ספק בפטריוטיות של כל מי שהעז לפצות פה נגד המלחמה ולמעשה נגד הנשיא בעת מלחמה, ובעלי הכוח במפלגה היריבה נבהלו ושתקו. נדמה היה שהפריימריס הדמוקרטיים אינם אלא תרגיל לפרוטוקול, בחירות לסגנות של בר כוכבא.

אבל השטח הדמוקרטי בער. הרבה יותר אנשים הרגישו לא בנוח עם המלחמה מאשר ניתן היה להבין משידורי פוקס ניוז, ומספר גדול עוד יותר רתח על ההתקפות הדמגוגיות נגד מתנגדי הממשל, על האבטלה הגואה, על היעדר ביטוח הבריאות למיליוני אמריקאים עובדים, על הזלזול באיכות הסביבה, על ערעור זכויות הפרט בשם מהלוחמה בטרור. השטח הזה בז ל"מנהיגים" הכנועים שלא ביטאו את רחשי ליבם, וערג למישהו שכן יעשה זאת. יעלה ויבוא... הווארד דין.

לדין היה יתרון גדול: הוא לא היה חבר קונגרס ב-2002 ו-2003, ולכן לא נאלץ להחליט אם להצביע בעד או נגד המלחמה. אפשר להניח שהוא היה מצביע נגד, כי עם כל המגרעות שלו, דין אינו דו-פרצופי. דין הרים את נס ההתנגדות למלחמה, ופתאום התברר שמותר לדבר על זה. אנשים צעירים, מהסוג שלא מאמין לפוליטיקאים, נתנו את לבם לאיש היחיד בשטח שאמר את מה שהם רצו לשמוע.

בנוסף למסר, התברר שדין ומנהלי הקמפיין שלו מבריקים גם בשימוש במדיום שנקרא אינטרנט. הרשת הפכה אדם חסר כל בסיס כוח למנהיג במרוץ. דין אסף 41 מיליון דולר – יותר מכל מועמד דמוקרטי בהיסטוריה נכון לשנה לפני הבחירות – הרוב המכריע מתורמים קטנים, דרך הרשת. דין כתב פרק מזהיר בדמוקרטיה ישירה, שעוד יילמד בספרי מדע המדינה.

אבל אז התברר שהמסר של דין אמנם קוסם לאנשים, אבל הוא עצמו קצת פחות. זה החל כשהוא עוד הוביל. מהרגע הראשון היו שמועות על מזגו החם, אבל על רקע יריביו הפלגמטיים זה נתפש בהתחלה כחלק מהקסם. אבל כשאתה מוביל, אתה אמור להיות אצילי, לא לפתוח בהתקפות אישיות על יריביך. נכון שהממסד המפלגתי תקף את דין בחריפות ובנבזיות לאורך כל הדרך, אבל מי שרוצה להיות האיש החזק בעולם צריך לדעת להבליג. ואז באה הצרחה ההיא אחרי ההפסד באייווה, ודין שוב הפך למועמד השוליים התמהוני, כזה שעיקר היחס אליו בא מהדאחקות של לנו וקונאן.

החודש האחרון היה כואב. אחרי ההפסד בניו המפשייר הופיע דין בפני תומכיו והנהן במין חיוך זחוח: "אנחנו באמת הולכים לנצח, מה?", ואף אחד לא הבין מה הקטע שלו. משם היתה רק ירידה. השיא הגיע בוויסקונסין. בדרך כלל, בפריימריס, ככל שאתה משקיע יותר במקום, בעיקר בהופעות אישיות, כך המניה שלך עולה. אצל דין זה עבד הפוך, וזה היה סימן ברור.

אבל בשלב זה דין כבר איבד כמעט את כל הייחוד שלו. שאר המועמדים נזכרו שאופוזיציה אמורה לתקוף את השלטון, והחלו לעשות את זה כמו שצריך. לדין נותר רק לרטון שהוא היה הראשון, ושגנבו לו את המסרים. נכון, וטוב שכך. כמו "מושך" במרוץ אתלטיקה, שכופה על המתמודדים האמיתיים לפתח קצב טוב, הגיע זמנו להשאיר את השטח למי שמסוגלים גם לסיים את המרוץ בקצב כזה. עכשיו נותר לראות אם הסנאטור ג'ון אדוארדס מסוגל לקחת את התומכים של דין, להוסיף אותם לאלה שכבר יש לו, ולעשות קאמבק חסר תקדים, לאחר שהפסיד ב-16 מ-17 הפריימריס הראשונים.