כבר בשחר האנושות, פסלי אלילים הלכו לקנות הלבשה תחתונה ב"מתאים לי". ייתכן שההנחה המיתולוגית ש"גדול יותר הוא טוב יותר" נבעה מאמונה שהנחתום מעיד על עיסתו, ובתוך המכל הגדול יש יותר חומר. זה הוכח כמיתוס. היום אנחנו יודעים שהכול עניין של בלוטות, כמו שהגמל אינו מחביא בדבשת מים דווקא (או דיוויזיה עיראקית), כך גם ערוגת הזרעונים אינה ממוקמת בראשו של טיל החץ, אלא מחכה בסבלנות שיזמינו אותה, אי שם במדף של הביצים.
התועלת העיקרית של בן זוג בעל איבר מוארך היא יכולתו לשמש מתלה לכובעים, או עוד משהו להיאחז בו כשמטפסים בטיולים. באקט המיני החשיבות מועטה, מפני שנקודת החיכוך העיקרית נמצאת בכלל מחוץ לעסק, דהיינו "הקופאית". ההשפעה העיקרית שיכולה להיות על הבחורה היא פסיכולוגית, לדעת שיש לה עם מה לעבוד.
השפעה פסיכולוגית אינה דבר של מה בכך בענייני מין. מה שהמוח משדר משפיע על התהליך יותר מכל איבר אחר, אבל הנפגעים העיקריים מ"התאווה לחדק של פיל" הם בעצם הגברים. לנשים זה לא כל כך חשוב, לרובן גם אין יותר מדי עם מה להשוות. גברים לעומת זאת משווים, באובססיביות מוצנעת: במקלחות בצבא, במשתנות ציבוריות, בים מבעד בגד הים, ואצל האויב הגדול מכולם: הסרטים הכחולים.
וכאילו שהמין האנושי אינו סובל מרגשי נחיתות דיו, גם כשאינו משתייך לעדה מקופחת, באים הסרטים הללו ומספקים, בעזרת טריקים זולים של מצלמה מחד ואודישנים נוקשים מאידך, איברים בגודל שלא היה מבייש את הצינור שהיינו שוטפים בו את האוטו, לולא הייתה מצוקת מים. גבר שידידיו הטובים ביותר הם החברים הדמיוניים האלו, אינו יכול שלא להיכלם בכל פעם שאיברו בא במגע עם אוויר העולם, ובמיוחד עם הבחורה שנמצאת מעבר לאוויר הזה. מרוב הלחץ לספק אותה למרות הנכות-כביכול שלו, הוא אינו נהנה וגם בת הזוג, המשמשת כשדה קרב במלחמתו של האזרח הקטן בכישוריו של הצימוק הזעיר, לוקחת את רגליה ונסה על נפשה.
נו, אז מה אתם רוצים שאני אגיד? תפסיקו לראות סרטים כחולים. זה מדע בדיוני. גם ככה זאת תעשייה לא מאוד ידידותית לסביבה. מי שמתעקש לעודד אותה, מגיע לו.
והרוחב? זה כבר סיפור אחר. מוכרח להיות עובי מינימלי. הפרצה המדוברת קצת יותר גדולה מהחור בסכר, וכדי לסתום אותה דרוש קצת יותר מאצבע של ילד הולנדי. אל תכנסו לי לפאניקה, העובי המינימלי הנ"ל הוא משהו שיש לכולכם, אבל אקסטרה זה נחמד. כמובן בגבולות הטעם הטוב, לא כולן בורכו בשפתיים של חמי רודנר.