מה עמד מאחורי ההחלטה לכתוב ספר כזה?
האמת שלא היה שום מניע חינוכי. התחלתי אותו בשעה סהרורית מאוד בלילה, ובהמשך נבנה שלד הסיפור ועליו נוספו הבשר הספרותי ועוד רעיונות. לדעתי, ספרות שנכתבת עם מטרה בעורפה היא צפויה ומשעממת, ולא אכניס עצמי לנישה זו. מילאתי את תפקידי כסופר, והוא לספר סיפור.
סיפור על צבא יעניין סטודנטים?
ראשית אנקדוטה רגשית: אני בן 35 ושמח להיות "זקן", מבחינתי זה אומר שנותרו לי חמש שנות מילואים. לדעתי סיפור על רקע זה יעניין סטודנטים ששירתו בקרבי בסדיר, כי יש להם עוד ח"י שנים בהוויה הזו.
זו לא התייפייפות מצדך ומצד עמי איילון, שהמלצתו החמה כתובה בגב הספר, לשרת ולמלא את הפקודות ללא ערעור ואח"כ לפרסם ספר הומניסטי ומתייסר שכזה?
נעשה הפרדה: איילון ואני איננו חברים, ואיננו מכירים באופן אישי. שלחתי לו את הספר כי עמדה לנגד עיניי הדמות של 100% לוחם, ואדם עם מצפון בגודל של אבטיח, ועניין אותי לדעת מה דעתו. אני מודה שהייתי בכמה סיטואציות שאיני שלם אתן מצפונית. לא לקחתי בהן חלק, אבל אני מכה על חטא כי לא היה לי האומץ להתייצב נגד הזרם.
אתה לכאורה מבין את יאיר, הצלף מדובדבן, וחש כלפיו אמפטיה, אך מענישו במלוא חומרת הדין?
חלק מהרעיון הטמון בסוף שמעניש את הגיבור נובע מכך שאין לי מסר חד-ממדי. הגיבור מתמודד עם דילמות שכל חייל קרבי נתקל בהן, וכאילו זה לא קשה מספיק, פה עליו גם להתחפש לאויבו. ומה מולידה ההתחפשות? שאף אחד מלבדו יודע איך נראה האויב. הוא מסתכל בראי ורואה את האויב. אי אפשר להשוות את הקשיים של תותחן ושל צלף. זהו ההבדל שבין לחיצת מתג לבין קשר ישיר.