יגאל עמיר חוזר אל החברה הישראלית

הדברים התחילו ב 23.12.02, יום בו הגיש עמיר בקשה לשירות בתי הסוהר, לעבור לכלא איילון, המצוי ליד רמלה, בכדי להקל על הוריו - המתגוררים בהרצליה - את הביקורים אצלו. יש לזכור: אחת הסיבות לכליאתו של עמיר בכלא באר-שבע נועדה בדיוק לצורך כך - למנוע את הנוחות לא רק ממנו, אלא גם מבני משפחתו. שבע שנים לאחר הרצח, בתקופתו של אריאל שרון בראשות הממשלה ושל משה קצב בנשיאותה, הגיש עמיר את הבקשה, בעצה אחת עם עורך דינו. אפשר בלון ניסוי, אפשר אינטואיציה של זיקית ישראלית, אפשר קריאה מפוכחת של מפת הלך הרוח הלאומי, מכל מקום - עמיר קיבל את שלו.

אמנם, הבקשה המקורית למעבר נדחתה, אך בפברואר 2003, הועבר עמיר מכלא "אוהלי קידר" שבבאר-שבע לכלא "איילון", לתאו המתפנה של גרגורי לרנר, בצעד שהשב"ס הציג כיוזמה של השירות עצמו. עורך דינו של עמיר, שמואל קספר, טען כי המעבר יחסוך למדינה מאות אלפי שקלים בשמירה על עמיר. בימים אלה מציין עמיר שנה לניצחונו במאבק להשגת קל"ב. בתגובה לוואלה! אמרה דוברת השב"ס אז, "לצורך העניין, עמיר הוא ככל אסיר אחר", ועוד הוסיפה: "איננו מענישים את הוריו של יגאל עמיר".

באותה נשימה של כל ישראל חברים וכל השב"ס סלחנים ופתיחת חזית הידברות עם משפחת עמיר, ראיין גיל ריבה בחודש יוני האחרון את גאולה עמיר, אמו של רוצח רבין, שאמרה לו בין היתר: "זה היה כל-כך אופנתי אז לשנוא אותו בלי לדעת על מה". הראיון, בעל אופי רכילותי/אישי/וידויי, אך נעדר כמעט כל גרזנות פוליטית מתבקשת, התחיל אמנם בחישה ברנז'אית מתבקשת בנוסח "האם נכון לראיין את גאולה עמיר?". בתוספת ההרהור "דווקא עכשיו", הובלעה התשובה: כן. שכן אם לא "דווקא עכשיו", אזי בוודאי, "מאוחר יותר", "אחר-כך", "לכשיבשילו התנאים". ניסן שור, שסיקר את האירוע עבור וואלה! תרבות, הניח כבר אז את האצבע על תופעה מעניינת בהקשר השיח הציבורי בעניין יגאל עמיר: "יכול להיות שרצח רבין כבר מוכן להיות מנוכס על ידי תרבות הפופ והוא בדרכו לאבד ממעמדו הלאומי ולהפוך לעוד אירוע היסטורי שמצוטט בקומדיות מצבים, ממש כפי שקרה לרצח קנדי".

רגע לפני שתרבות הפופ מנכסת אותו לעצמה, פורסם באותו חודש יוני כי וועדת שחרורים מיוחדת של השב"ס תדון באפשרות לקצוב את עונשו של עמיר, במקביל לדיון באפשרות לקצוב את עונשם של 256 אסירי עולם אחרים. "חוק יגאל עמיר" שחוקק ח"כ אבשלום (אבו) וילן ממרצ, האוסר לקצוב את עונשו של עמיר, שמט את הקרקע תחת אפשרות זו. אולם הכותרת הועלתה לאוויר והפוליטיקאים בחשו בקדירה והתפתח שיח בנושא, כאילו הוא באמת עומד על הפרק. השיח כירסם גם הוא בקונספט הדה-לגטימיות של שינוי הגישה בעניין עמיר, והפך אותו מאסונה הגדול ביותר של ישראל הדמוקרטית מאז ומעולם, לאסיר עולם שתנאיו ומעמדו ראויים לדיון. מתוך מאה וכמה התגובות שהתפרסמו לידיעה, רבות קראו למדינת ישראל לוודא שעמיר יינמק בכלא כל ימי חייו, אך היו גם לא מעטות שהחלו במתיחת הקו בין הסכם אוסלו וכהונת רבין לצרת האינתיפאדה, ומכאן גם הבנה מרומזת למעשהו של עמיר וביתר גילוי: שמחה על מותו של רבין.

באוגוסט 2003 (פעם שלישית בתוך חצי שנה ששמו של עמיר עולה לכותרות הראשיות) הגיש עמיר בקשה לשב"ס לאפשר לו לצאת לחתונת אחותו. הבקשה נדחתה, אולם מעניין להביט בתגובתה של גאולה עמיר להחלטת הדחייה ולהתכתב עם ראיון הקירוב אל השבט שנעשה עימה חודשיים קודם לכן. עמיר אמרה אז, "רוצחים מוסלמים משחררים ואת בני לא. אולי כדאי שיגאל יתאסלם". רעיון השחרור של יגאל נזרק לאוויר, על ידי האם אמנם, אולם בלהטוטנות לא קטנה: ניצול האיסלאמופוביה ורוח הנכאים של הציבור בישראל, תוצאה משלוש שנות טרור רצחני, כדי ליצור קונפליקט רגשי אצל המאזין היהודי: רוצחי יהודים מוסלמים משוחררים ואילו יגאל עמיר לא. ללא מעט אוזניים, טיעון זה מכווץ את הלב, גם אם לצד אי נוחות. זירת התגובות שוב רחשה, אך הפעם לא מעט תגובות צידדו בזכותו של עמיר להשתתף בשמחת אחותו וקיבלו את נימוקי אמו. כתב מגיב בשם "ימני": "איך יכול להיות שרוצחי יהודים יקבלו את מלוא התנאים ואילו יגאל עמיר - שהוא רוצח ככל הרוצחים - לא נהנה מזכויות יסוד של רוצחים ערבים?"

בחודש נובמבר חוללה האנדרטה לזכר יצחק רבין פעמיים במהלך אותו שבוע.

משפטנים מעריכים כי אין דרך למנוע מעמיר להינשא ללריסה טרימבובלר. האגודה לזכויות האזרח אף התנדבה לייצג את עמיר בסוגייה עקרונית זו. כנראה שחרף זעקות ה"יגאל עמיר וזרעו מקוללים לעולמי עד" של יוסי שריד וההחלטה של נציב השב"ס לאסור על קיום החתונה, יינשא עמיר לטרימבובלר באפריל השנה. סוגייה זו, גם אם תדעך לתקופת מה, תשוב ותצוף לכשיבקש הזוג להתייחד, או כאשר יבקש להביא ילדים לעולם. אין ספק בכך. יגאל עמיר הפך לנושא שנוי במחלוקת.

ממעמד של דמון, פסול לא רק לחיתון, אלא גם לכל הרהור כפירה מסוגו, הפך עמיר בשנה וקצת האחרונה לסוגייה שהחברה הישראלית בוחנת מחדש, גם אם בדרך מהוססת ומלאת סתירות. הטאבו נשבר, הדמוניזציה של עמיר פינתה את מקומה לדה-דמוניזציה זוחלת, לתחילתו של תהליך שאולי בסופו יתגשמו גם הנבואות – שנדמו בשעתן כזעקת שוטים – קציבת עונשו של עמיר ושחרורו מבית הסוהר, בתום "תקופת חובו לחברה".

ביום נצחונו של נתניהו בבחירות, הוצב שלט בבית מפלגת העבודה, "יגאל עמיר מחייך עכשיו", נכתב בו. היה בזה גם את חמצמצות התבוסה הפוליטית אך גם את הנבואה שהתחילה להגשים עצמה, למעשה מרגע היריות בגבו של רבין ולכידתו של עמיר: החברה הישראלית תלמד לסלוח לעמיר, גם בדרך פתלתלה, תאפשר לו לשוב ולחייך, מכיוון שהיא כזאת, סלחנית בת סלחנית, שכחנית בת שכחנית. ובעיקר, מאוד מסוכסכת עם עצמה. ע"ע התגובות שיופיעו למאמר זה.