בערב הסעודית מתנהל מזה כמה שנים ויכוח, שמדי פעם שב ועולה לכותרות העיתונים, בנושא עונש המלקות. מאות צעירים סופגים מלקות מדי שבוע בסעודיה, לאחר שהואשמו על ידי משטרת הדת ב"הטרדת נשים", התקהלות מול בתי ספר לבנות, וכדומה. עונש המלקות משמש גם בשורה ארוכה של עבירות אחרות.
מרכז ממר"י למעקב אחר התקשורת הערבית מדווח כי הדיון הציבורי בנושא החל בשנת 2001, כאשר השלטונות בריאד הקימו ועדה מיוחדת שתחסוך את הצורך לפנות לבית משפט ותוכל להלקות בעצמה צעירים שנאשמו ב"הטרדה". המעקב אחר הצעירים נמצא בסמכות "הרשות לעשיית הטוב ולמניעת הרע" - משטרת הדת הסעודית. על פי התקנון הרשות, מותר לה להלקות נאשמים עד 15 מלקות.
בעקבות הקמת הוועדה החלו להופיע בעיתונות הסעודית דיווחים שבועיים על הלקאות סיטונאיות של צעירים, שהואשמו בהטרדת נשים. בהודעה לעיתונות בפברואר 2002, הסבירה הוועדה את אופן פעולתה: בשלב הראשון מוזהר הצעיר הנאשם בהטרדה. אם הוא אינו נשמע לאזהרות, הוא נעצר ונלקח לתחנת המשטרה לחקירה, ואם היתה בהתנהגותו משום "פגיעה בכבודם של אחרים", הוא מוענש ב"לא יותר מ-15 מלקות". במידה והוא חוזר על התנהגותו, אביו מוזמן להיות נוכח בהלקאה.
60 מלקות למקלל משורר
אך עונש המלקות אינו נחלתם הבלעדית של "המטרידים", והוא משמש גם כנגד נאשמים בעבירות רבות אחרות. אחת הדוגמאות הבולטות היא הטיפול בכנופיות נהיגה פרועה. התופעה הטרידה את מנוחתם של תושבי העיר אל-מדינה, ולאחר מרדף ארוך הצליחה המשטרה לעצור 19 מחברי אחת מכנופיות הנהגים. מפקד משטרת אל-מדינה, יוסף אל-בניאן, סיפר כי הלקאתם של הנהגים התבצעה במרכז העיר, "בשכונה שתושביה התלוננו על הרעשים, על ההתקהלויות ועל הסכנות לילדים בשל מהירותן המטורפת של המכוניות".
במקרה אחר, גזר בית משפט 75 מלקות על כל אחד משלושה תלמידים שתקפו מורה, והעונש בוצע מול שערי בית הספר. עונש 70 מלקות נגזר לאחרונה על העיתונאי הליברלי, מנצור אל-נוקידאן, שנאשם כי קילל אדם אחר. עונש 60 מלקות לאחר תפילת יום השישי מול המסגד נגזר על אדם שכינה את המשורר הסעודי, אבראהים שחבי, "חילוני", אך המשורר ויתר על ביצוע גזר הדין. עונש של שש שנות מאסר ו-500 מלקות נגזר על קטין שהורשע בביצוע מעשה מגונה.
כאשר צעירים "תקפו" את משרדי "הרשות לעשיית הטוב ולמניעת הרע", נידון כל אחד מהם לשלוש שנות מאסר ול-3,000 מלקות, כפי שדווח באתר הרשות.
אלה בכלל הנשים שאשמות
למרות הענישה במלקות על מגוון רחב של עבירות, נגעו רוב המקרים שדווחו בעיתונות ל"מטרידים", והדיווחים על כך עוררו ביקורת. העיתונאית היפאא' ח'אלד, למשל, כתבה כי המנהג להזמין את ההורים לחזות בהלקאת ילדיהם גרם לה לבכות, וצאלח ג'מיל אל-טאמי כתב: "הייתי עד להלקאת צעיר בשנות העשרים לחייו במרכז מסחרי... כולם התקהלו סביב מקום ההלקאה והמראה היה לא תרבותי... מה הטעם בזה? האם ההלקאה צמצמה את ההטרדות?".
אבל העיתונות העניקה במה נרחבת לתומכי המלקות. פיאד בן חמד שהביע תמיכה נלהבת בהלקאות, סייג את דבריו באומרו: "...אני נשבע ואף ראיתי במו עיני... שהאשה היא הגורמת העיקרית להטרדה. כן האשה. היא זו שמכריחה את הצעירים להתנכל לה. היא האשמה היחידה משום שהיא הולכת למקומות בהם מצויים הצעירים, לשווקים, למרכזי הספורט... הנשים האלה לא באות כדי לקנות... הן יוצאות מהשוק בידיים ריקות. הן הולכות למרכזי הספורט כשהן עוטות את הטובים שבתכשיטיהן ובלבושן והן מתנועעות ומצחקקות בקול רם... כן, האשה היא הסיבה והיא האשמה היחידה והיא ראויה לעונש יותר מאשר הצעירים..".
בן חמד לא לבד. מרבית תומכי ההלקאות טרחו לציין כי לדעתם הנערות הן האשמות בהטרדה. אחמד עבדאללה אאל נאג'י, חבר סגל ההוראה בפקולטה הטכנולוגית באבהא, כתב שהוא "תומך נלהב של עונש המלקות...", אך "לדעתי האישית, האחריות ל-80% מתופעת ההטרדות נופלת על הנערות בשל הפיתויים המכוונים שלהן, גלימות הכתף השקופות, המכנסיים הצבעוניים, הרעלות המגרות, העדשות הצבעוניות, והריסים המלאכותיים הארוכים".
גם אקדמאים סעודים היו חלוקים בנוגע לעונש ההלקאה. ד"ר סלימאן בן עבדאללה אל-עקיל, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת המלך סעוד, התנגד להלקאה, משום שהיבטיה השליליים עולים על החיוביים. לעומתו, קבע ד"ר עבד אל-אלה בן סעד בן סעיד מאוניברסיטת המלך סעוד בריאד, ש"ההלקאה היא עונש מועיל במרבית המקרים משום שהיא גורמת כאב והשפלה למבצע העבירה. ואולם, ישנם מקרים בהם ההלקאה אינה מועילה... מלקים תמיד את הצעירים הזכרים ומה בנוגע לנקבות, במידה והוכח כי הן הגורם להטרדה? האם צריך להעניש את הנערות במלקות?".
מחקרים מוכיחים - האינטרס מחייב הלקאה מיידית
כעת מבקשים שלטונות סעודיה להקים ועדות מסוג הוועדה שפועלת בריאד בכל רחבי סעודיה. ראש "הרשות לעשיית הטוב למניעת הרע", שייח' אבראהים אל-ע'ית', הכריז כי יש להלקות באופן מיידי ובמקומות ציבוריים את ה"מטרידים", זאת משום ש"ההטרדה היא תופעה שאינה [צריכה] להתקיים בארצנו והיא זרה לחברתנו ולהתנהגות של בנינו ובנותינו. על סמך מחקרים שנערכו, החלטנו שהאינטרס החברתי מחייב הלקאה מיידית... אנו בשום אופן לא נלקה בטרם הוכחה אשמתו של הנאשם. הרשות אינה פעולת על פי חשדות, אלא על פי עובדות".
הצהרתו של שייח' אל-ע'ית' עוררה כעס בקרב רבים. "בפגיעה הגופנית אין מסר חינוכי חיובי", קבעה הסוציולוגית בדריה אל-בשר, "העונש צריך להיות קשור למעשה. אם אתה רוצה ללמד קטין מהי תחושת אחריות, אתה צריך להטיל עליו עבודות שירות חברתיות, שבאמצעותן הוא ילמד משמעות יפה יותר לחיים, ובה בשעה יעניק שירות חברתי ויטעם את טעם ההצלחה". אל-בשר מציעה לנהוג בסובלנות, ולבקש מצעירים שביצעו טעויות לנקות מקומות ציבוריים או לחייב אותם לעבוד בבתי זקנים, נכים או יתומים. "כל התיאוריות החינוכיות והנפשיות הוכיחו שאין כל תועלת בהכאה כאמצעי חינוכי, ושההכאה מולידה רק ערכים שליליים".
ההתנגדות למהלך נובעת גם ממניעים משפטיים. המשפטן עבד אל-עזיז אל-קאסם, אמר ל"אל-שרק אל-אווסט": "אם הרשות והמשטרה ילקו מיידית אנשים, הדבר יוביל להפרה של הזכויות החוקיות של האדם. יהיה קשה במקרים אלה לספק את זכות היסוד למשפט צודק. צעד זה יחשוף חפים מפשע לסכנה של משפטים שרירותיים, והדבר מחייב יוזמה יעילה לתיקון המצב מיסודו במקום פתרונות פרימיטיביים מסוכנים".