ברוס הגדול מכולם

מכל מקום, ברוס מדופרס מהתחת. היריב הטמבל והחנאנה שלו זוכה במשרה הנחשקת, כשהדבר נודע לו הוא מתפרע בשידור חי ומפוטר בו במקום, שלא לדבר על המריבה עם גרייס ועל תאונת הדרכים בה הוא מעורב, תוצאה של נשיאת עיניים לשמים וקללת "פאק יו" בכיוונו של אלוהים. אבל אלוהים לא פראייר, נשברה לו ההילה מכל התלונות של ברוס והוא מזמן אותו לשיחה. אלוהים, למקרה שהתעניינתם, הוא לא ג'ורג' ברנס עם סיגאר, אלא מורגן פרימן על אפרו אלגנטי וגזרה דקה.

אלוהים/פרימן מחליט ללמד את לוגאן לקח ומעניק לו את כוחותיו כדי לבדוק, אחת ולתמיד, אם לטענות בני האדם – כי הוא עושה עבודה מחורבנת – יש על מה להתבסס, ובעיקר, אם הם יכולים לעשות זאת טוב יותר בעצמם. הפלטפורמה לקומדיית תיאולוגיה בגרוש לצד סלאפסטיק ג'ים קארי, הונחה בשלמות. וצריך להודות, שלמרות שבקולנוע קצת התבאסתי מ"ברוס הכל יכול" וחשבתי שיחסית לקומדיה הוא סרט לא כל-כך מצחיק, הרי שהמפגש עמו על מסך הטלוויזיה שלי, באמצעות הדי.וי.די, היה חביב לחלוטין.

97 דקות של צחוקיה וסבביה שלא לוקחות את עצמן ברצינות גמורה הן דרך לא רעה להרוג ערב בבית. ג'ים קארי, למרות האלמנטים המופרעים/מוגזמים בצורך שלו לעוות את גופו ופניו בכל תמונה נתונה, עושה בסך הכל עבודה לא רעה בכלל. אניסטון מקסימה, ונדמה שהליהוק של האישה החמודה ליד הגבר המרכזי הוא הטייפ קאסט שלה והג'וב דיסקריפשן שהיא עתידה לקבל בשנים הקרובות. אחרי הכל, היא עושה זאת כל-כך טוב.

אין טעם להיסחף בפרשנויות של "ברוס הכל יכול", ממבו ג'מבו תיאולוגי והוליווד היו מאז ומעום שילוב שמזנה את הדיון הן בקולנוע והן באלוהים, אז במתוטא, נתייחס ל"ברוס" כאל קומדיה ביתית, וככזאת, היא בהחלט חמודה להפליא, מתוקה בדרכה, לא מדנדנת בכלל ומשעשעת ברגעים הטובים שלה.

פרק הבונוסים בסרט חביב גם הוא וכולל רצועת במאי (טום שאדיאק – שביים גם את "שקרן, שקרן", להיט ג'ים קארי מוקדם) יבשושית משהו, פרק מאחורי הקלעים סביר בהחלט וגולת הכותרת והפרק שאסור לכם להחמיץ, פרק פספוסים, שהוא המופע האמיתי של ברוס, כלומר ג'ים קארי, שמתגלה כאדם שאון קמרה ואוף קמרה יודע להתחרפן הכי כיף בשואו ביז.