הבן

פייר ודארדן מציירים תמונה רגישה של גבר שנקרע בין הזעם והרצון לנקום לבין החמלה והסלחנות הטבועים בו ומחוייבים מתוקף עבודתו עם העבריינים הצעירים שרוצים לשקם את חייהם. "הבן" הוא סרט אנושי ועצוב של הרבה מאוד סצינות ארוכות ושקטות, שצועקות את הבדידות והזעם המאופק של האב שנשאר מאחור. מפגן של עבודת מצלמה קלסטרופובית, שמעבירה באופן המשכנע והחווייתי ביותר את סגירות עולמו של הנגר שחי בגפו וחווה את אובדן בנו ואת אובדן חייו שלו בכל יום. פרצופו ממלא את הפריים שלא מתרחב כמעט לקלוט אליו אנשים אחרים בסביבתו. אין ברירה אחרת אלא להרגיש לכוד בתוך עולמו הפנימי של אוליבייה יחד איתו. והסרט הזה שייך לו, הוא כולו הוא. את אוליבייה מגלם באנושיות מהפנטת אוליבייה גורמה, שזכה על תפקידו בסרט בפרס השחקן בפסטיבל קאן, ואין פרס מוצדק מזה.

הימים ארוכים והדממה שמלווה את הסרט בחלקים גדולים צועקת בקול רם יותר מכל פסקול כינורות אמוציונלי. הסרט לא מלווה במוזיקה לכל אורכו, ואת הדממה הזועקת מפרים משפטים קצרים וקצובים והרעש הנורא של הנגרייה - דפיקות וניסורים שקורעים את הלב. כשכבר כן מתנהל דיאלוג בין הדמויות, הוא מאופק ומכמיר לב. המשפטים האיומים ביותר נזרקים לחלל בהפתעה ובדממה - מינימליזם זה שם המשחק של האחים פייר ודארדן. הסרט חף ממניפולציות רגשיות המוכרות כל כך מסרטי מוות אחרים. כנאה שלא תשלחו יד אל הטישו שבמסתרי התיק ולא תסיימו את הסרט מושכים באף אדום, אבל בהחלט תתקשו להשתחרר מהמועקה שיגרום לכם הסרט הזה.

הדי.וי.די מספק תוספת אחת יתומה של טריילר. כבר התרגלנו למינימליזם גם בתחום הזה בכותרים האירופים. הדממה הקשה של הסרט, שמלווה גם את מסך התפריט, היא רק רמז מטרים וקטן לעתיד לבוא אחרי שתלחצו play.