מר חשוון ומיסטר נובמבר

ב- 22 בנובמבר בשנת 63' הזדעזענו כשג'ון פיג'רלד קנדי, נשיא אמריקני שנוי במחלוקת, נרצח., שנים אחר כך, בשנת 77' הריע העולם לנשיא מצרים אנואר א'סאדאת, שעשה את הבלתי ייאמן ונחת בארץ ב- 19 בנובמבר לעשות שלום עם מנחם בגין.

אף אחד מהאירועים החשובים הללו אינו רשום בלוח השנתי שלנו, ו"מר חשוון" המתוסכל נשאר בשיממונו, עד הדבר הבא הנורא שפקד את החברה הישראלית, הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין בליל ה-4 בחודש נובמבר בשנת 1995.

כמי שמתגוררת מעבר לקו הירוק לא הרגשתי צורך לתמוך או להזדהות ולהגיע להפגנת התמיכה ברבין בכיכר העיר. מתווה אוסלו ריחף מעל הרי השומרון ובקעת הירדן והקרין בלבול ואי ודאות על העתיד. מאידך, השקט ששידרה רצועת עזה באותם ימים האיר גם לי באלומות אור של תקווה לשינוי בתפיסת העולם הפלשתינית שאולי, למרות הכל, יש סיכוי. ואולם "השלום" כערך עליון לקיום הכרחי של החברה בישראל, לא קיבל את הבימה הראויה.

רבין ופרס, מנהיגינו באותם ימים לא השכילו לחרוש את הארץ ולהתחיל ללמד שלום. הקריקטוריסטים עידנו קמעה את תווי פניו של עראפת שלפעמים נראה מרוח על פני העיתונים כמו סבא ג'פטו ואילו אנחנו, העם, במקום מעטפת לאומית מלכדת אימצנו פלגנות, נהנתנות וסממנים של חברת שפע מערבית שבעה. אף שתופעת ההשתמטות מיחידות קרביות כבר בצבצה בתקשורת, אף ששבירת מיתוסים היסטוריים הפכה לאופנה, לא התעשתו ראשי העדה ללמדנו שדרך ארוכה לפנינו ועלינו להמשיך ולהפנים מורשת וערכיות לחיי אדם, כך השתרש חוסר הסובלנות ההדדית בינינו והביא לשנאה ופרץ גלי אלימות בתוך החברה הישראלית.

נשארנו מגובים בסיסמאות מרוקנות מתוכן ומסוכסכים – מי לימין בקיצוניות מתלהמת ומי לשמאל בקלישאות מזדמנות. לכן, במקום לזמזם את שיר הרעות של גורי על הבימה בכיכר, נאלץ רבין להיתמך בנער ברזלים מאופר בגרוטסקיות. רבין בחושיו הבריאים ידע שאין ברירה ובשביל מראית עין של תמיכה המונית, צריך לגייס את אביב גפן.

מה שגפן הצעיר עשה לנוער התל-אביבי עלה מדרגה לכלל אמונה עיוורת וטרוף אצל הנוער בחלק מהיישובים היהודיים שמעבר לקו שהתמכר לאנשים חורשי מזימות בשם השם.

אני לא הייתי בכיכר. הצגת הקלון של המאה התרחשה מול ההמון, ללא במאי או מפיק. על הקלות הבלתי נסבלת שאפשרה את הסוף הטרגי, לא נתן איש עד היום את הדין. את ההודעה מקפיאת הדם שמעתי ברדיו בביתי במעלה אפרים. לא הבנתי. הדלקתי את הטלוויזיה. היה ברור שמשהו נורא התרחש. אחר כך הכריז איתן הבר על "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה..." ושמעון שבס אמר, שהלכה לו המדינה.

הלילה חלף ושמות חדשים נכנסו לפנתיאון הלאומי. יגאל וחגי עמיר, מרגלית הר שפי, אבישי רביב ועוד. כשהוברר מעל לכל ספק שהרוצח יהודי, חשתי בושה שלא ידעתי כמוה. אור הנרות שהבליח בימים הבאים את הכיכר רק החשיך לטעמי את חיינו מאז ועד היום.