את שני הסרטים הללו יצא לי לראות במקביל קצת לפני החגים. את הראשון, לא ראיתי בקולנוע. כולם דיברו על ניר ברגמן, יוצר "כנפיים שבורות" כיוצר רגיש ובמקביל אמרו לי שאם אני הולך לסרט אני צריך להכין חבילת טישו כי אני הולך לבכות במשך שעה ועשרים. אז אמרתי נחכה לדי.וי.די, כי אם כבר בוכים אז שיהיה בספה.
על ה"שיבה מהודו" שמעתי רק דברים רעים. דיברו שם על אקי אבני בתצוגה של כדורגלן ישראלי ממוצע, דיברו על ריקי גל בהופעה בינונית , אבל בעיקר דיברו על מה שאקי עשה לריקי. וריקי, חברים וחברות היא ללא ספק אחת מהחלומות הרטובים של גבר אמיתי באשר הוא. מדובר ללא ספק באחת הנשים הסקסיות בישראל בעשרים שנה האחרונות. ריקי בעצמה שווה צפייה, אם לא יותר.
"כנפיים שבורות" דן במוות הישראלי הבנאלי. בזה בו הגיבור לא מת במילואים או לחילופין בפיגוע, אלא סתם מעקיצת דבורה. זהו מוות מרגיז, כזה שלא מתחבר לשום דבר בהוויה הארצישראלית. כזה שמשאיר אחריו משפחה הרוסה שמתחפרת בתוך עצמה ובעצם מתמודדת עם המוות של האבא, אחרי שהיא מקבלת מכה נוספת אצל בן משפחה נוסף.
ב"שיבה מהודו" ניתן לראות את ריקי גל עם אקי אבני במקלחת.
למי שלא ראה את עדיין את "כנפיים שבורות" נספר שבאמת מדובר בסרט עצוב. אם אתם בקטע של לבכות, הרי שאחרי הסרט תגידו וואלכ, קיבלנו מה שרצינו. כל האחרים שלא אוהבים לבכות, ידונו בינם לבין עצמם באיזה שלב הופך הסרט למסחטת דמעות או שזה בעצם משהו אצלם, שהופך אותם לבעלי לב ברזל.
ה"שיבה מהודו", שכולם כל כך נהנו לקטול בקולנוע, הופך לסרט חביב במיוחד בדי.וי.די. אחרי הכל מדובר בא.ב יהושוע וצריך לעבוד באמת קשה כדי להרוס משהו שהוא כתב. חוצמיזה, על אף שזה אופנתי לרדת על מנחם גולן, כל מי שגדל בשנות ה-80 יודע וידע להעריך עד יום מותו יצירות אומנות כמו מחץ הדלתא הראשון ואת שני הפרקים הראשונים בסידרת הנינג'ה אמריקאי. מי שגילה את מייקל דודיקוף , יוכל אפילו להפוך את אקי אבני לרופא.
בסיומו של יום קשה להשוות על באמת בין שני הסרטים ולא צריך. "כנפיים שבורות" הוא באמת לא סרט לכל אחד ויש כאלה שלא יתחברו אליו. ה"שיבה מהודו" לעומת זו יכול להעביר לכם את הזמן בכיף אם אתם רואים אותו עם אנשים מבוגרים שבדרך כלל יותר סובלניים לסרטים מהסוג הזה. חוצמיזה, יש שם את ריקי גל.