את הפגישה הראשונה שלי עם ג'וני הולידיי, גיבור הסרט שלפנינו והחוליו אגלסיאס של צרפת, עשיתי מתחת למגדל אייפל בלילה פריזאי קריר למדי. 200 אלף איש הגיעו, על פי דיווחים, לאותה הופעה שניתנה בחינם, וכולם ביחד שרו עם ג'וני המנותח את כל השירים, ובסיום, כשהחל לטפטף, כולם שרו: "או, אה, או, אה איטז ג'וני הולידיי". רוקר עם כל הפוזות האפשריות. אחלה.
כמעט ארבע שנים אחר כך הוריי ואני צופים בסרטו האחרון שיצא בארץ, "האיש מהרכבת". ג'וני הוא מילאן, רוצח שכיר שמגיע לעיירה מרוחקת חסרת שם (הסרט מצולם בשתי עיירות בצפונה של צרפת), בה הוא צריך לבצע עוד משימה שתכניס לו כמה ג'ובות לכיס. בעיירה הזו הוא פוגש את אדון מונסקייה (ז'אן רושפור התותחי), מורה לשעבר, שחי בבית גדול וחי חיים שויקי כנפו הייתה יכולה רק לקנא בהם.
הסיפור הוא כמובן הרצון האנושי להיות מה שאתה לא. זה רוצה חיים שקטים ונמאס לו מהחרא הזה של שודדים וגנבים, ואילו השני מחפש קצת אקשן בחייו האפרוריים, שהרגע הכי מעניין בהם הוא רגע קניית הבגט. וג'וני - המעיל עור מתלבש לו יופי על הגוף. כי רוקר תמיד נשאר רוקר.
"האיש מהרכבת" הוא סרט קטן, ובטח שאינו מבריק מההתחלה ועד סופו. מה שיש לנו כאן הוא סרט מצוין לדי.וי.די. הוא נמשך שעה וחצי, הוא קולח, והוא בעיקר סרט שכל המשפחה הבוגרת יכולה ליהנות ממנו. הוא לא עמוק מדי, אבל מצד שני אינו רדוד. אין פה אנשים יפים ומזויפים, אבל יש פה כוכב ראשי שעוד שנייה הפנים שלו נופלות מרוב ניתוחים. בקיצור, יש כאן כל מה שהייתם רוצים לקבל מסרט צרפתי לא דבילי.
פטריס לקונט, שביים את "האלמנה מסנט פייר", ממשיך לעשות דברים יפים שעוברים אחר כך בצורה אסטתית לדי.וי.די. הדיאלוגים בסרטיו תמיד מעניינים ובנויים כמו סיפור קצר, שבו כל פרט חשוב. "We will pass, like centuries and doves", נאמר במהלך הסרט, במשפט שיותר מהכל מסכם את חוויית הצפייה בסרט. שעה וחצי וגם זה עובר. שווה שבת בבוקר או שישי בערב.