המון רטינות שמעתי על כוונת משרד החינוך לחייב את התלמידים לקום קימה לפני כניסת המורה לכיתה. "מה זה פה? רוסיה הקומוניסטית? מתקן כליאה של משרד החינוך?" הרבה גיחוכים והרבה ציניות נורו גם בכיוונה של שרת החינוך שמסתבר שהמערכונים של אלי יאצפאן עושים עם דמותה המגוחכת חסד גדול. ענק, בעצם.
אם להודות, גם התגובה הראשונית שלי הייתה גיחוך. אחר-כך גם פליאה על הרעיון המוזר, האנרכיסטי משהו. אבל רק אחרי שחשבתי על זה שוב, הגעתי למסקנה זו החלטה שיש בה הרבה מאד הגיון וצדק והלוואי, הלוואי שהיא תצא לפועל.
את כיתה יב' סיימתי לפני יותר מעשור, בשנת 1991, אבל הזיכרונות שלי מתקופת התיכון נשארו ויישארו חקוקים עוד זמן רב בזכרוני. כשאני עושה את הדרך על האופניים בכל יום לעבודה, אני חולף על פני גימנסיה הרצליה. הו, הנוסטלגיה. להתחלף איתם, עם הילדים. אין דבר מעורר קנאה יותר מילדים מאושרים שלא יודעים עד כמה הם מאושרים.
לא הייתי תלמיד מופרע, ממש לא. אבל אני זוכר, זוכר היטב, את המוות שהיינו עושים, חבריי ואני, למורים. את הצחקוקים מאחורי הגב של המורה להיסטוריה, את השריקות המסתוריות למורה הפצצה להתעמלות - שהיו מביכות אותה בטירוף. הכי מסכן היה המורה לפיסיקה, זה שהיה מלמד אותנו בסך הכל פעם אחת בשבוע למשך שלוש שעות בלבד. היה לו זקן מצחיק והוא דמה לטרול. השיעורים שלו היו בדיחה. "מילא, אף אחד מאיתנו לא יהפוך לפיזיקאי", אמרנו. "אז מה אכפת לנו לשגע אותו. מה, הוא ייתן עונש קולקטיבי לכל הכיתה"? מי חשב אז על הרגשות שלו? מה, למורים לפיסיקה יש רגשות? לילדים בני 16, בוודאי שאין.
היום, כשאני חושב על זה, בא לי לבכות. ממש. עמוק בליבי אני יודע שהוא זוכר. זוכר היטב. כל אחד מאתנו. כל אחד מהתעלולים הנבזיים. כל אחת מההתאכזרויות המרושעות. היום אני מצטער. היום, אם הייתי יכול, אם הייתי מספיק אמיץ, הייתי מצלצל אליו. מבקש סליחה. בשמי. מצטער בשם כולם.
הקימה בתחילת כל שיעור, לא נועדה עבור מחנכת הכיתה. המחנכת מקבלת את הכבוד שלה גם בלי אותה קימה. היא תמיד תהיה מוערכת, גם אם לא נאהב אותה, גם אם תגיש אותנו עם ציון מגן גבולי מאד למבחן הבגרות. הקימה היא עבור אותו מורה לפיזיקה. המורה שזכאי ליחס ולכבוד הראויים אבל לעולם לא יקבל אותם. אין לו כיתה שהוא מחנך, אין לו תלמידים קבועים שיעריצו אותו או שיפרגנו לו. אפילו כאלה שיפחדו או ישנאו אותו.
המינימום שאפשר להעניק לו היא מחווה של כבוד. כמו התנצלות למפרע, כמו אנושיות שראויה בין בני אדם, בין מורה לתלמיד, בין אדם צעיר לאדם מבוגר. סמלים, טקסים, לשם מה הם נועדו בכלל? להזכיר לנו, את המינימום שבמינימום שאפשר להעניק, אם לא במעשים, אם לא ברגשות, לפחות בהתנהגות על פי נורמה מחוייבת. במקום בו אין בני אדם, טוב שיהיו כללים שיזכירו להם להיות.