לסוגיות ברומו של צה"ל יש פוטנציאל לא מבוטל להשרות עליי נמנמת. אולי משום שהן כל הזמן ברקע, כמו רעש לבן. ואולי זו אדישות נרכשת, אחרי ילדות של חשיפה לא מבוקרת לסיפורי תהילה לא מצונזרים אודות גבורותיהם של צנחנים עשויים ללא חת, חובשים מחרפי נפשות ומארבי לילה מצמררים שכללו השתנה בבקבוקים. נו, לא משהו שצופה אדוקה של "הבית של פיסטוק" ערוכה נפשית להכיל.
השעמום מתפוגג באחת, כשמדובר בעיוותי דין צבאיים מתחום המגדר, שוויון ההזדמנויות והצדק החברתי. תשע שנים עברו כבר (!) מאז עתירתה של סגן אליס מילר לבג"ץ, בדרישה לשלב נשים בקורס טיס. הצליח לה, לשאקלית. שפכה כמה ליטרים של זיעה אסטרוגנית גאה בדרך, והוכיחה שנשים נחושות והישגיות לא באמת חוששות מתדמית שאיננה עולה בקנה אחד עם פרסומת ענוגה לסבון דאב.
ואמנם, מאז ההישג על-שם מילר, הצטרפו לחוויה המתקנת גם כוחות הנ"מ של חיל האוויר. חיל הים פתח את שערי קורס החובלים לנשים. אפילו כמה מכוחות היבשה הואילו להתעשת ולסנכרן את עצמם עם המציאות החדשה. ועדיין, לא מעט מקצועות צבאיים נותרו סגורים בפני נשים עד היום.
סיפורה של יערה שטולברג, שהתפרסם לפני שבועיים, מגלה כי ענני התקווה שהחלו לרחף מעל שמי הבסיסים - הפכו בשנית לסופה של חול בעיניים. ללמדנו, שבצבא ההגנה החשוך לישראל, צריך לשמוח בזהירות ובקטנות, ותמיד להשאיר עין אחת פקוחה. שטולברג, הצוערת בת ה-20, עתרה השבוע לבג"צ בבקשה להורות לצה"ל ולחיל האוויר לשבץ אותה כקצינה במערכת הנשק "מחבט" (נגמ"ש ועליו תותח וולקן ומשגרי טילי סטינגר), בה שובצו עד היום חיילים וקצינים גברים בלבד. בעתירה שהגישה, ביקשה החיילת להבין מדוע מסרבים פעם אחר פעם לשלבה כלוחמת וכמפקדת במערך האמור. זאת, על אף הניסיון הרלוונטי שצברה והיכולות המנטליות והפיזיות שלא חדלה להפגין במשך כל שירותה. טענתה המרכזית היתה כי הצבא מלעיט אותה בתירוצים מופרכים, שבבסיסם אמת אחת שחוקה: היותה אישה. בנקודה זו צודק צה"ל: נקבות נוטות להיות נשים.
נזכיר, כי החיילת משרתת בצה"ל מזה שנה וחצי. הרזומה הנאה שלה כולל שירות כלוחמת במערכת המכ"ם "רמית" שבבגדוד נ"מ, ויציאה לקורס קציני יבשה מעורב לנשים ולגברים. את השלב הראשון של הקורס הצליחה לעבור, ובהגיעה לשלב ההשלמה החילית בכוחות הנ"מ, שוב ביקשה לבצע השלמה במערכת ה"מחבט", ושוב נדחתה על ידי מפקדיה. הנ"ל שיגרו לעברה מכתב עם תשובה חבוטה להכעיס: "בוודאי שאין התנגדות עקרונית לבקשה, אך היא אינה ריאלית בנקודת הזמן הנוכחית. מאפייני הלחימה, העומסים הפיזיים, התלות הפיזית הנדרשת מצוותי לחימה קטנים ומרכיבי התפקיד של מערכת ה'מחבט', מעמידים קושי משמעותי לשילוב לוחמות, על פי ניסיוננו". אולי אני הוזה, אבל האם לא היינו כבר בסרט הזה? האם רגרסיה היא שלב כה הכרחי בתהליך התבגרותו של צבא?
אך הנתון המעניין והיותר מטריד בסיפור, הוא לאו דווקא סירובם הצפוי של אינסוף "גורמים בכירים" (ביניהם - שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר, מפקד כוחות הנ"מ ואחרים) לשקול בחיוב את בקשתה של החיילת. הגדילה לדכא דווקא סגנית יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, סגן-אלוף שירלי קרני, ששלחה לחיילת את התשובה הבאה: "במסגרת בחינת מקצועות הלחימה בנ"מ עלה כי בשל אופיו ומהותו של המקצוע, בשלב זה לא ניתן לשלב נשים כלוחמות במערכת ה'מחבט'". מכתבה של קצינת פניות הציבור, סגן-אלוף דפנה הראל, שנשלח אף הוא כתשובה לחיילת, סיכם את טיעוניה בנוסח המקושקש הבא: "הנושא מחייב בחינה יסודית, בכלל זה התאמת משקלים, סרגלי מאמצים, תנאי סניטציה, שהות לוחמות בודדות בסביבת שרות מבצעית ועוד".
בואו נעשה קצת סדר. "סניטציה"? שנתחיל לדבר על מפגעי סניטציה בבסיסי קל"ב מעורבים? - אתם לא באמת רוצים את זה.
"לוחמות בודדות"? שנדון בבדידות שחשה פקידת לשכה מטופחת וממוגנת, בשעה שהיא מתייקת ערימת מסמכים ביד אחת, מתפעלת כלוליינית שיחת ועידה תלת - גנרלית ביד השניה, ומוטרדת מינית, ככה, על הדרך, ע"י המפקד?
ולעניין "סרגלי מאמצים" - מה, באמת צריך להמחיש לסא"ל המבריקה בעזרת מצגת שקופיות את יכולתן של נשים לעמוד במאמץ פיזי, או שגם היא צפתה בשידור מסען המפרך והמרשים של בנות האיסוזו צ'אלנג'?
רגע, שנשלוף שוב את נשק הלידה? רק תגידו. יש מאמץ יותר גדול מלחלץ בכוח הרצון 4 קילו תינוק מתוך גוף שסחב חגור אנושי מלא במשך תשעה חודשים, ועוד לחייך אחר כך לאורחים? לא פגשתי מישהי שלא הצליחה. (לעומת זאת, טרם נולד הבחור שהיה שורד את החוויה ללא חבלות בלתי הפיכות בגוף ובנפש). ושוב, ובעיקר נדמה כי לא הופנם דבר מאז ימי אליס מילר. נשים הוכיחו כי אינן נופלות מעמיתיהן החמושים בכשרון המולד של זכריות מתפרצת.
כמה צורם המענה של הקצינות הראל וקרני! האם הן עצמן לא סללו לעצמן את דרכן באותה מערכת עצמה, שבמעלה צוקיה הזכריים והמחוספסים מתנשפת עכשיו יערה שטולברג? האם לא נתקלו בשעתן במוקשי הבורות ובמהמורות הטסטוסטרון - וצלחו אותם?
האם שוביניזם הוא נחלתם המפוקפקת של גברים בלבד, או שמא מחלה חמקמקה וחובקת מינים, שמשכילה להצניע את מאפייניה בתוך חזיות ההסוואה הצבאיות של אלו שהצליחו לגבור עליה, למען קידום ענייניהן האישיים? איפה האמפתיה? ולאן פנתה אחוות הנשים? האם לא ברור לבעלות התפקידים הבכירים בצבא שכוחן כולל בחובו גם מחויבות לא כתובה לטיפוח דורות חדשים של נשים מצליחות בתחומן במערכת הצבאית? במקום לנוע בלופ של מחאות והתמרמרויות כנגד אפליית נשים, האם לא מחוכם ויעיל ונכון יותר היה לצפות מאלו שכבר הצליחו - לדחוף קדימה, בשליחות, גם את אחיותיהן הצעירות? שוויון הזדמנויות אמיתי צריך לבוא מחינוך. לא מתרומות ומפירורי חסד.
אחר-כך שלא יתפלאו אם גם המעולות בפייטריות ייצאו מהבקו"ם אחרי שנתיים, מחפשות את הבוס האזרחי הקרוב ביותר להגיש לו קפה, דוחפות את עגלת הדואר במבט כנוע של אישה שמודעת למקומה האמיתי בחברה.