מדי שנה הייתה נערכת בביתו של אברהם דר מסיבה מיוחדת, שמשתתפיה נמנו עם חבורה שאיש לא היה מעוניין להשתייך אליה: חברי חוליית הריגול שהקימה ישראל במצרים בשנות ה-50. במשך 14 שנים נמקו ארבעה מהם בכלא המצרי, כשקשר של שתיקה אופף את מאסרם בפרשה שזכתה לכינוי "עסק הביש". דר, שהקים את החוליה ב-1951, זעם על הפעלתה למשימות שלא יועדה להן ועל הפקרתה, בתחושה עמוקה כי בגדו באנשיו.
בימים אלו, שנה אחרי ששבו לבתיהם אחרוני האזרחים והחיילים שנחטפו על ידי חמאס למנהרות עזה, ואחרי המאבק הציבורי הרחב לשחרורם, קשה להבין כיצד בעבר הרחוק סוגיית השבויים והחטופים לא הייתה חלק מהדיון הציבורי בישראל ונגזר עליה להישאר מוסתרת מאחורי מסך של שתיקה. כיום, 40 שנה אחרי נפילתו של רון ארד בשבי והמאבק שהובילה משפחתו להשבתו, ברור כי הפרשה לא הייתה רק טרגדיה אישית ולאומית, אלא נקודת מפנה ביחסי המשפחות, החברה והממסד סביב סוגיית השבויים. היא פרמה את הקשר ששרר בין הממלכתיות לאתוס השתיקה ששלט בחברה, ולפתע הותר למשפחות ולדעת הקהל לזעוק, לדרוש, להפגין ולתבוע את השבת הבנים.
.
בשנותיה הראשונות של המדינה נדרשו האזרחים והמשפחות להכפיף את כאבם הפרטי לטובת שיקולי המערכת והאינטרס הלאומי. דיון פומבי בגורל השבויים נתפס ככזה שמחליש את עמדת המיקוח של ישראל ומעלה את מחיר העסקה. בנוסף, השבי נתפס באותם ימים ככתם על אתוס הגבורה הצה"לי, והציבור, הממסד והתקשורת שיתפו פעולה עם הצנעת הנושא. דוגמה לשתיקה זו היא מקרה שבויי "מבצע צרצר", כאשר חמישה לוחמי צה"ל נפלו בשבי הסורי בדצמבר 1954. הלוחם אורי אילן, אחד מחברי החוליה, התאבד בכלא בדמשק והותיר את הפתק המפורסם – "לא בגדתי". המקרה הפך למיתוס גבורה ישראלי והמסר היה ברור: מוות בשבי עדיף על פני הסגרת סודות. "אין הצבא יכול להבטיח חיים לחייליו. חיי החיילים הם המבטיחים את חיי העם", הספיד הרמטכ"ל, משה דיין, את אילן. "אין הצבא יכול להבטיח שלווה לחייליו, אף בימי שלום. פעולות החיילים הן הנותנות את השלום לעם", הוסיף דיין.
אמו של אורי, פייגה אילנית, הייתה אז חברת כנסת מטעם מפ"ם, ולמפלגה היו קשרים טובים בברית המועצות ובעולם הקומוניסטי. אולם, אף שייעצו לה להיעזר בקשרים אלו, סירבה לכך ואמרה כי לא תפעל לשחרור בנה כשחבריו נשארים בכלא: "הורים לא מתנהגים ככה. יש לי אמון בהנהגת המדינה שתעשה את מה שצריך". לאחר שנקבר בקיבוצם, גן שמואל, העלתה ספקות בדרך שבה בחרה: "לא נדע ולא נוכל לשפוט אם היינו צריכים לנהוג אחרת. אמונתנו באחראים לשלטון הייתה רבה, אולי רבה מדי. עלינו לנהוג כמנהג ישראל, ולבקש את מחילתו וסליחתו של אורי, בננו יקירנו. ייתכן שנהגנו כך משום שרצינו להיות ראויים לו". ארבעת חבריו של אילן, שחזרו מהשבי לאחר 15 חודשים, נתקלו בכתף קרה, נחקרו באגרסיביות, הורדו בדרגה וחיו תחת עננה של חשדנות ואשמה.
ממש באותה תקופה התרחשה גם פרשת "עסק הביש" (1954); חברי רשת הריגול היהודית שנלכדו במצרים נשכחו מאחורי חומות הכלא ומאחורי חומת השתיקה שהטילה הצנזורה הצבאית בישראל. כשנתיים לאחר מכן יצאה ישראל למלחמת סיני, ובסיומה החזיקה בידיה למעלה מ-5,000 שבויים מצריים. למרות זאת, סירבה הממשלה לדרוש את שחרורם של "נידוני קהיר" במסגרת חילופי השבויים, כדי שלא להודות רשמית באחריותה לפעולת החבלה הכושלת. יחידים בלבד, ובהם אברהם דר ובני משפחות האסירים, ניסו לשכנע את הממסד בנחיצות הכללתם בעסקה.
שניים מהאסירים ריצו את שבע שנות המאסר שנגזרו עליהם ושוחררו ב-1961, אך ארבעה מחברי הרשת נותרו נמקים בכלא המצרי במשך 14 שנים, בעוד משפחותיהם בארץ חורקות שיניים ושותקות. גם בתום מלחמת ששת הימים (1967) כמעט ויתרה ישראל שוב על שחרורם; רק לאחר שיחה של דר עם ראש המוסד, מאיר עמית, איים עמית כי יתפטר אם לא ישוחררו. שבויי צה"ל – טייסים ולוחמי שייטת – אף עמדו על כך שחברי החוליה ישוחררו לפניהם, וכך אכן היה. מאז, מדי שנה, נערכה בביתו של דר מסיבת פדויי השבי של חברי החוליה ושבויי ששת הימים ששהו עמם בכלא.
הסדקים הראשונים באתוס השתיקה הנוקשה החלו להיבקע לאחר השבר של מלחמת יום כיפור ב-1973. תחת ההלם הראשוני והכעס הציבורי על המחדל, הקימו משפחות שבויים ונעדרים ועד פעולה. המשפחות העזו לראשונה להפנות דרישות תקיפות כלפי הממשלה – כגון עצירת האספקה לארמייה השלישית המצרית המכותרת – ותבעו "להפסיק את קשר השתיקה".
דבריהן הופנו בעיקר כלפי ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, שני אדריכלי המחדל בהנהגה. "את עומדת בראש ממשלה שהשלימה עם סירובו של האויב לספק את רשימות השבויים. סירוב זה גורם עינויי מוות לכל הורי הנעדרים, המפרפרים בין תקווה לייאוש", כתבו הורים לראש הממשלה.
לצד 301 השבויים במצרים ובסוריה ועוד נעדרים רבים, החזיקו המצרים גם בסוכן המוסד ברוך מזרחי, שריגל בתימן, נחשף ב-1972 והועבר למצרים. במוסד עדיין נשאו את צלקת נטישתם של אסירי "עסק הביש", וראש המוסד, צבי זמיר, החליט כי מקרה כזה לא יישנה. הוא תבע כי מזרחי ייכלל בכל הסכם שישראל תגיע אליו, ובעבר אף פורסם כי כבר עמד להתפטר כשנודע לו שמזרחי עלול להישאר מחוץ לעסקה. בסופו של דבר, מזרחי אכן שוחרר.
מנגד, הממסד הביטחוני המשיך להפגין יחס נוקשה וחשדני כלפי פדויי השבי עם שובם ארצה: הם הועברו למתקן חקירות בזכרון יעקב, חוויה שנצרבה אצל רבים מהם כהשפלה מכאיבה ומיותרת.
האם שהחליטה לפרוץ את קוד השתיקה הייתה מרים גרוף, אמו של יוסף (יוסק'ה), שנפל ב-1982 בשבי בלבנון יחד עם שבעת חבריו, בידי ארגוני פת"ח והחזית העממית של אחמד ג'יבריל. ששת השבויים שהוחזקו בידי פת"ח שוחררו כעבור שנה וחודשיים, בעוד גרוף, חברו נסים סאלם, ואיש השריון חזי שי שנפל בשבי בקרב סולטאן יעקב, הוחזקו בכלא בסוריה בידי אנשיו של ג'יבריל.
מרים גרוף, אישה אלמונית מחולון, יצאה למאבק חסר פשרות: היא ארגנה הפגנות, קשרה קשרים עם עיתונאים, התראיינה בתקשורת והתבצרה בלשכתו של מנחם בגין, ראש הממשלה שבימי כהונתו נפל בנה בשבי. "המדינה שלחה אותו, והמדינה צריכה להחזיר אותו. אני לא שרת הביטחון ואני לא הרמטכ"ל. מעניין אותי רק דבר אחד – שהבן שלי יחזור הביתה חי, ובכל מחיר", אמרה.
בסופו של דבר מאבקה הצליח, וממשלת האחדות חתמה על עסקה שהביאה לשחרור שלושת השבויים. "לא יכולתי לעמוד בפני האישה הזאת", הודה שר הביטחון יצחק רבין. עורך הדין שמואל תמיר הוסיף: "המחיר כבד מאוד. זה נושא שהציבור ידון בו, נושא עקרוני ומורכב מאוד. כל ההיבטים חשובים ומכריעים – עד שאימא מתעלפת לך על השולחן". העסקה אושרה ברוב גדול וזכתה גם לתמיכת שרי הליכוד והמפד"ל, אך לוותה במחלוקת ציבורית עזה נוכח המחיר הכבד שישראל שילמה: שחרורם של 1,151 אסירים ועצירים ביטחוניים.
המהפך התודעתי המשמעותי התחולל בפרשת רון ארד. אחרי יותר משלוש שנים שבהן מילאו אחר הבקשה לשתוק, תמי ארד, רעייתו של רון, אמו ואחיו, סירבו להמשיך ולציית לה. הם פתחו במאבק ציבורי עיקש, שבמהלכו נכחה דמותו של רון בכל בית. אירועים שבהם הופרחו בלונים כחולים סימלו את הכמיהה הציבורית לשובו, מדבקות נתלו בכל מקום, כל ישראלי הכיר את השיר שנכתב למענו, ותמונת "נשר בשמיים" הפכה מזוהה עם המאבק.
הקמפיין התקשורתי יצר בישראל מודל חדש לחלוטין: המשפחה כגוף עצמאי שאינו מוכן עוד לשתוק ולהיות כפוף למגבלות שקובעים הממסד הביטחוני והמדיני. מודל זה הפך ברבות השנים לתשתית המעשית עבור משפחתו של גלעד שליט, ובהמשך עבור מטה משפחות החטופים לאחר טבח 7 באוקטובר.
אך לא רק המשפחות והציבור השתנו בעקבות היעלמותו של רון ארד; הכישלון המודיעיני והמבצעי להשיבו עורר גם בקרב מקבלי ההחלטות חשש מתרחיש נוסף שבו חייל שבוי ייעלם לתמיד מבלי שיוודע גורלו. המטוטלת נעה כעת לצד השני: חמישים שנה לאחר שהותירה את חברי החוליה להינמק בכלא המצרי, הסכימה ישראל לשחרר 435 אסירים ביטחוניים תמורת אזרח אחד – אלחנן טננבוים – וגופות שלושה חללים. באוקטובר 2011 חתמה ישראל על עסקת גלעד שליט, שבה שילמה מחיר חסר תקדים של 1,027 אסירים ביטחוניים, בהם מאות רוצחים, תמורת חייל בודד. "לא רציתי מקרה נוסף של רון ארד", הודה לימים בנימין נתניהו, שחתם בעסקה זו על פשרה מרחיקת לכת מול חמאס.
בזמן ששליט היה בשבי, הקים שר הביטחון אהוד ברק ועדה שנועדה לגבש קריטריונים ברורים, קשיחים ואחידים לניהול משא ומתן עתידי על פדיון שבויים וחטופים. כדי לא לפגוע בשחרורו של שליט, הוחלט כי מסקנותיה יפורסמו רק לאחר שישוב ארצה. הדו"ח פורסם ב-2012 והציע כללים נוקשים וקבועים לחילופי שבויים.
איש לא שיער אז כי השבר הגדול עוד לפנינו, וכי יגיע יום שבו ייחטפו מבתיהם אזרחים – נשים, ילדים, תינוקות וקשישים. הדיון כבר לא נסב רק על קיומו של החוזה המוסרי שבין המדינה ללוחמיה, אלא על חובתה הבסיסית ביותר של המדינה להגן על אזרחיה בתוך בתיהם – והשיח הציבורי הפך לסוער, טעון וכואב לאין שיעור מכל מה שידעה החברה הישראלית בעבר.