"המפלגה הדמוקרטית גמורה. היא כבר לא המפלגה של הארי טרומן וג'ון קנדי", אומר אלברט (אל) פרנק, הפילנתרופ האמריקאי־יהודי שיחגוג החודש את יום הולדתו ה־99. "הם סוציאליסטים, נמצאים בצד הלא נכון של כל סוגיה באמריקה - וגם ביחס לישראל. אני חושב שטראמפ והרפובליקנים ינצחו בגדול בבחירות האמצע".
פרנק הגיע השבוע לישראל לטקס שבו הוכרז על הענקת אלף מלגות לימודים רב־שנתיות נוספות לחיילים משוחררים במסגרת קרן אימפקט (IMPACT!), שאותה ייסד ב־2002 עם רעייתו המנוחה פטרישיה. הם תרמו את מיליון הדולר הראשונים למאתיים לוחמים ותומכי לחימה, ומאז לא הפסיקו. שותפו לדרך הוא ישראל לוי. הקרן העניקה עד כה כ־29 אלף מלגות ליוצאי צה"ל. בשבוע שעבר, באודיטוריום של אוניברסיטת תל אביב, כשהוא מחויך מאוזן לאוזן, קיים הארגון את הטקס השנתי למחזור ה־25 של מלגאים. הוא ישב בשורה הראשונה, וזכה לעוגת יום הולדת. כשהתבקש לשאת נאום, נעתר, התנצל בצניעותו שהוא יהיה קצר, אמר "תודה לכם", באנגלית, והתיישב לצפות בטקס. זה ראיון נדיר של מי שאינו מתראיין. לזכרונו זה ככל הנראה הראיון המלא הראשון שנתן אי פעם בעברית.
הוא פטריוט אמריקאי — ולא פחות מכך פטריוט ישראלי. על הנשיא דונלד טראמפ ומחויבותו לישראל בשלוש שנות המלחמה הוא אומר: "הוא היה נהדר. הוא תומך בישראל". עם זאת, הוא מסתייג מההגדרה של ראש הממשלה נתניהו שהגדיר את טראמפ כ"ידידה הגדול ביותר של ישראל אי פעם".
"זו הגזמה. הארי טרומן, שהכיר במדינת ישראל, עשה יותר. טראמפ תומך בישראל, אבל הוא אימפולסיבי ויכול לשנות את דעתו בכל רגע".
פרנק נולד וגדל בשיקגו ב־1927, הרביעי לילדיו של אחד השוטרים היהודים הראשונים בעיר ואם אירית שהייתה מעורבת בחינוכו היהודי. כנער הצטרף למסלול קצינים, ROTC, ולאחר מכן שירת כקצין בצבא ארצות הברית ביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה. עם שובו למד הנדסה באוניברסיטת אילינוי בשמפיין, בסיוע מלגות הלימודים שקיבל כחייל משוחרר. במהלך לימודיו עמד פרנק בראש הסניף המקומי של הפדרציה הציונית הבין־מכללתית של אמריקה ופעל בארגון הסטודנטים היהודים "הלל". שם גם הכיר את פטרישיה, סטודנטית לפיזיותרפיה שטיפלה בהתנדבות בנפגעי מגפת הפוליו ב־1949. בהמשך היה חבר הנהלה וסגן נשיא בפדרציה היהודית בשיקגו במשך 12 שנה. לו ולפטרישיה, שנפטרה ב־2016, שמונה ילדים.
השירות ביפן נותר אצלו זיכרון מעצב. בבסיס שבו שירת, כ־12 מייל מדרום לקיוטו, היו כ־14 חיילים יהודים. בכל יום שישי קיבל אישור להסיע אותם באוטובוס לקבלת שבת בקיוטו, אצל הרב הצבאי היהודי. זו לא הייתה רק תפילה: היו שם גם כריכי קורנביף, והחיילים נהגו לשוב לבסיס עם תריסר כריכים ולחלוק אותם עם חבריהם לצריף.
הסידור הזה היה עלול לעורר מתיחות. בזמן שהחיילים היהודים נסעו לתפילה, יתר החיילים ניקו את הצריפים לקראת המסדר השבועי של שבת בבוקר — קרצפו שירותים ורצפות, שטפו חלונות והכינו הכול לביקורת קפדנית, שאם לא עברו אותה לא היו יוצאים לאפטר של הסופשבוע. פרנק אומר שחשש שתיווצר מרירות, אבל לדבריו לא נתקל בשירותו הצבאי אפילו ברגע אחד של אנטישמיות. "יכול להיות שכריכי הקורנביף עזרו", הוא מחייך.
ציוני הוא היה, כבר בילדותו. "בגיל שמונה הסתובבתי מדלת לדלת עם הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת ואספתי מטבעות כדי לקנות קרקעות בפלשתינה", הוא מספר. את תפיסת עולמו עיצב גם אביו: כשהאב שלח אותו לקנות סיגר בדראגסטור, התעקש שהקנייה תיעשה דווקא שם, משום שהחנות הייתה בבעלות יהודית. "אנחנו צריכים לעזור זה לזה, כי אף אחד אחר לא יעזור לנו", אמר האב לבנו אל.
זו גם הייתה, לדבריו, התפיסה שהנחתה את הפילנתרופיה שלו. אם יש צורך לגייס כסף למחקר סרטן, למאבק סביבתי או למטרה חברתית אחרת בארצות הברית, הוא אומר, יש כ־300 מיליון אמריקאים שיכולים לתרום. "אבל למטרות יהודיות ולישראל אין כל כך הרבה אנשים שיתרמו. מי יעזור לישראל אם לא היהודים?".
לדבריו, זה היה גם הבסיס להחלטתו להפנות את עיקר פעילותו הפילנתרופית למטרות יהודיות ולישראל. רעיון אימפקט, הוא מדגיש, נולד אצל פטרישיה. באותה עת חיילי צה"ל משוחררים קיבלו מענק חד־פעמי שווה ערך לאלף דולר. "אשתי אמרה: מה יעשה סטודנט עם אלף דולר? הוא יתחיל ללמוד, לא יוכל להתקיים וייאלץ לפרוש".
כך נולדה תוכנית שכונתה בגיוסי הכספים בארצות הברית "חוק GI לחיילים ישראלים", על שם תכנית ההטבות לחיילים המשוחררים של הצבא האמריקאי. המלגה מיועדת ללוחמי צה"ל ולתומכי לחימה משוחררים מרקע כלכלי מוחלש, ללימודי תואר ראשון או הכשרה מקצועית, ומשלבת מימון לימודים וסיוע מחיה עם כ־130 שעות התנדבות בקהילה בשנה. גובהה כיום 5,000 דולר לכל שנת לימודים, לכל אורך התואר.
ההתחלה הייתה קטנה בהרבה: ארוחת התרמה מקומית בשיקגו, שבאמצעותה גויס די כסף למאתיים מלגאים. בהמשך, כשביקשו לקדם את התוכנית בישראל, מספר פרנק, הוצע להם להעביר את הכסף כמענק כולל ולתת למנגנון הישראלי לחלק אותו. הוא ושותפיו התנגדו. הם התעקשו לבחור את המלגאים ולהעביר את הסיוע ישירות אליהם, לצד פיקוח על חובת ההתנדבות. היוזמה המקומית "תפסה אש", כפי שהוא מתאר זאת, וקהילות יהודיות נוספות בארצות הברית הצטרפו.
לדבריו, הביקורת על ישראל אינה פוגעת ביכולת לגייס תרומות. "תורם מתחייב לארבע שנים, אלף דולר בשנה, והכסף ממשיך להגיע. יש תמיד ביקורת בתוך הקהילה היהודית, אבל אין לנו בעיה לגייס כסף לאימפקט ולידידי צה"ל".
עם זאת, הוא מודה שהתמיכה בישראל בקרב הציבור האמריקאי הרחב נשחקה. "ישראל קיבלה הרבה פרסום שלילי שלא הייתה צריכה לקבל", הוא אומר. את עיקר הדאגה הוא מפנה כלפי האוניברסיטאות. "יש אנטישמיות גוברת, שמובלת על ידי סטודנטים באוניברסיטאות. כל אוניברסיטאות העילית הן אנטי־ישראליות ואנטישמיות".
לטענתו, התופעה אינה מסתכמת באווירה עוינת של לא יהודים כלפי סטודנטים יהודים או ישראלים. "גם יהודים שהולכים ללמוד שם מושפעים מזה. הורה יהודי יעבוד קשה כדי לשלוח את הילד שלו לייל, וכשהילד יחזור הביתה הוא כבר לא אוהב את אבא שלו", אמר. לדבריו, צעירים יהודים נחשפים בקמפוסים למסרים שלפיהם ישראל מבצעת "רצח עם" בעזה, ומאמצים אותם. "זה מה שהם שומעים בחדשות, וזה מה שהם שומעים בקולג'".
פרנק מתקשה להיזכר בהתנכלות אנטישמית משמעותית שחווה אישית. רק לאחר שהוא מתבקש לחשוב על כך, הוא נזכר בשיחת טלפון אנונימית שקיבל, לדבריו, אחרי מלחמת יום הכיפורים: שכן אמר לו, "חבל שלא הרגו יותר מכם". "זה המקרה היחיד שאני באמת זוכר", הוא אומר. מנגד, במהלך שירותו בצבא האמריקאי לא חווה, לדבריו, אפילו רגע אחד של אנטישמיות.
הוא זוכר בנוסטלגיה את השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, "תור הזהב" של יהודי ארצות הברית. "במשך כמה עשרות שנים, אחרי סוף המלחמה, היה טוב להיות יהודי. זה היה דבר חיובי אם רצית להקים עסק או חברה. גם בטלוויזיה היהודים הוצגו באופן חיובי. רואים את זה בסרטים של הוליווד, מי שרצה את עורך הדין הטוב ביותר או את הרופא הטוב ביותר חיפש יהודי". אלא שהתקופה הזו, לדעתו, חלפה. "מאז זה הולך ויורד. היום קשה יותר להיות יהודי באמריקה", הוא מודה.
פרנק מדגיש כי אינו מזהה אפליה שיטתית שמונעת מיהודים להתקדם בעסקים או במקצועות החופשיים, אך מזהיר מפני החרפה באווירה הציבורית. הוא גם פסימי באשר לעתידה של ארצות הברית: "אם אמריקה לא תתעורר, בעוד שלושה דורות היא תהיה מקום שונה מאוד". הוא מצביע על שינויים דמוגרפיים, הגירה והתחזקות ההשפעה המוסלמית בערים הגדולות כגורמים שלדעתו ישנו את פני המדינה ומזהיר שהאווירה העוינת אינה מופנית רק כלפי יהודים: "אם לא יהיה עתיד ליהודים באמריקה, גם לא יהיה עתיד לנוצרים בה".
את השינוי הוא רואה גם בשיקגו, שבה התגורר רוב חייו. לפני כחמש שנים מכר את דירתו במרכז העיר. "גרתי באזור הטוב ביותר, במרחק בלוק מארבע המסעדות הטובות בעיר, וכבר פחדתי ללכת לארוחת ערב ולחזור ברגל בחושך. שיקגו הייתה עיר צומחת, תוססת ומרגשת; הכל השתנה. היום היא עיר מסוכנת".
בתו לורן עלתה לישראל לפני כ־40 שנה, נישאה לישראלי ממוצא בריטי שעבד שנים רבות בתפקידים ממלכתיים בארץ ובעיקר בשליחויות בחו"ל. היא המשיכה בדרכה את המסורת המשפחתית של תרומה למדינת ישראל.
בביתו שמורות תמונות עם מנהיגים ישראלים, בהם דוד בן־גוריון, שמעון פרס, שאול מופז, גבי אשכנזי ויואב גלנט. הוא מעריץ גדול של יואב גלנט ושומר איתו על קשרים קרובים. פעילותו של פרנק בישראל כוללת גם תרומות לרמב"ם וגיוס מימון להקמת בית יד לבנים בבית ג'אן. בכלל, יש לו הערצה לבני העדה הדרוזית, שאת ההכרות עם נאמנותם למדינת ישראל ועם מחיר השכול שהם משלמים הכיר דרך מלגאי אימפקט הדרוזים.
בביקוריו בכפרים הדרוזיים ראה אל את הזיקה הזו מקרוב. תת-אלוף (מיל.) פארס עטילה, לשעבר ראש המנהל האזרחי, שפגש אותו בכנס אימפקט לפני שנים רבות, שכנע אותו לבקר בבית ג'אן שם אחוז המתגייסים לצה"ל וכוחות הביטחון בו הוא מהגבוהים בארץ, ובמקביל, למרבה הצער גם מספר החללים. עטילה לקח את אל פרנק ואת בתו לורן ובעלה לסיור בכפר.
הוא מספר שבבית ג'אן הוא התרשם כבר בכניסה לכפר משלט גדול בשבח צה"ל. אחר כך פגש אב ששני בניו נפלו בשירות, ששוחח עמו על הצורך בבית יד לבנים ראוי בכפר. פרנק ובתו לורן החליטו באותו מעמד להירתם. הם גייסו כשני מיליון דולר למיזם. לדבריו, התורמים לא שאלו מדוע לסייע דווקא לעדה הדרוזית: הם סמכו עליו, והוא ראה בכך הכרה מתבקשת בברית עם עם-ישראל ובמחיר הכבד שמשלמות המשפחות.
הקשר לרמב"ם נולד בנסיבות אישיות. פרנק מספר שבית החולים הציל את חייה של בתו לורן ואת אחת מכליותיה. מכאן צמחה תמיכה ארוכת שנים: תחילה בתחום הנפרולוגיה, ובהמשך גם בהמטולוגיה, ביחידת הדיאליזה ובמחלקה הקרדיולוגית הנושאת את שמם של פטרישיה ואלברט פרנק.
פרנק מספר כי בפגישה אישית עם בן־גוריון שאל אותו מה יכולים יהודי ארצות הברית לעשות למען ישראל. תשובתו של ראש הממשלה הראשון, לפי זיכרונו, הייתה פשוטה: "תלמדו את הילדים שלכם עברית".
אל פרנק שמע, הפנים ויישם. במשך עשרות שנים הקדיש כמעט כל רגע פנוי מעסקיו לגיוס תמיכה פיננסית משמעותית בישראל — מהונו האישי, ובעיקר באמצעות גיוס שותפים לחזון ולדרך.
ומה הוא מאחל לעצמו בשנתו המאה? להמשיך. להגיע ל־30 אלף לוחמים משוחררים, סטודנטים ומלגאי אימפקט, ולהמשיך הלאה גם משם.