שמוליק נויפלד כועס על יאיר לפיד ונפתלי בנט. המלחין, המעבד והמפיק המוזיקלי הגיע אמש (ראשון) לכנס של השניים באקספו תל אביב, אבל במקום להסתפק במחיאות כפיים או בשאלות על היום שאחרי נתניהו, החליט להטיח בהם כתב אישום פוליטי.
"למה אתם מדברים איתנו? למה אתם לא מדברים עם הקהל של הצד השני? למה אתם לא לוקחים את מה שלנדו אמר ומפציצים את המדינה? למה אין שלטים על 'מהפכת המשרתים'? למה אתם לא מדברים אליהם?! למה רק אלינו?! יש לכם 16 יום להציל את המדינה. דברו אליהם, לא אלינו!", קרא נויפלד.
הוא התייחס לדבריו של הרב דב לנדו, ממנהיגי הציבור החרדי, על הציונות הדתית ועל מה שכינה "תורה מעוותת". מבחינת נויפלד, מדובר בחומר נפץ פוליטי: אמירות שאפשר לקחת, לארוז, להדפיס על שלטי חוצות ולהפוך לכלי במאבק על קולותיהם של מצביעי ימין שמשרתים בצבא.
ונויפלד לא היה היחיד שהביע חוסר שביעות רצון. אדם נוסף קם מהקהל, הביט היישר אל האורות הבוהקים שעל הבמה והטיח בשניים: "אתם לא רוצים לנצח. אין לכם סכין בין השיניים. אתם לא מסירים את הכפפות".
משחק בית, עם שאלות של משחק חוץ
על פניו, המפגש של בנט ולפיד עם הקהל התל אביבי היה אמור להיות משחק בית. תל אביב היא אחד ממעוזי התמיכה המובהקים של לפיד, וגם בנט - שהתרחק מאז ימיו במועצת יש"ע ובמפד"ל, ושכבר אינו מזוהה רק עם הדיונים על הדתה - אמור להרגיש בנוח מול קהל שמחפש אלטרנטיבה לנתניהו. כיום הוא מדבר על חוקה ברוח מגילת העצמאות ועל מאבק בהשתמטות משירות צבאי.
ובכל זאת, במקום לשמוע מהקהל שלהם כיצד אפשר להרחיב את התמיכה ולנצח בבחירות, נאלצו השניים להתמודד עם שאלה בסיסית הרבה יותר: האם הם בכלל עושים מספיק כדי לנצח?
זו סיטואציה לא שגרתית. שניים מהבכירים בגוש האופוזיציה, המבקשים להחליף את בנימין נתניהו בעוד קצת יותר משבועיים, מגיעים לפגוש את התומכים שלהם. לא ליכודניקים עוינים, לא מצביעי בן גביר ולא קהל שצריך לשכנע לעבור צד. דווקא האנשים שכבר נמצאים איתם באותו צד דורשים מהם להפסיק לדבר בעיקר אל המשוכנעים.
בנט ניסה להשיב באמצעות תיאור סדר היום שלו. בשש וחצי בבוקר הוא כבר קם, נוסע לאשקלון, מחפש בית קפה עם ליכודניקים, מתיישב ומדבר איתם. משם לאשדוד, למרכז מסחרי ולעוד מפגש עם מצביעי ליכוד. אחר כך כנס, מפגש עם תיכוניסטים, וכך עד הלילה.
"מבוקר עד לילה אני מבלה את זמני עם מצביעי ליכוד", הסביר.
אבל בנט לא הסתפק בהגנה על עצמו והעביר את הכדור לקהל. גם התומכים צריכים לעבוד, אמר למעשה: לא מספיק להגיע לכנס, לשאול שאלות ולחזור הביתה. כל אחד צריך לקחת על עצמו לשכנע שלושה ליכודניקים לעבור צד.
יש היגיון בטענה הזאת. בחירות לא מנצחים רק באמצעות שלטי חוצות וסרטונים, אלא גם בשיחות אישיות, במפגשים וביכולת לשכנע מצביע בודד להחליף פתק. אלא שהדברים של נויפלד והאיש הנוסף בקהל חושפים בעיה אחרת: גם מי שעוקב אחרי הפעילות של בנט ולפיד לא בהכרח מרגיש שהיא מתורגמת למתקפה פוליטית רחבה.
דווקא האנשים שנמצאים איתם דורשים מהם להפסיק לדבר אל המשוכנעים
צילום: יהודה שלזינגר
הכול מתוכנן, אבל איפה המתקפה?
קשה לטעון שבנט ולפיד אינם עובדים. הקמפיינים שלהם נוגעים בשורה ארוכה של נושאים, החל מהצבת קלפיות בבתי אבות והטיפול בהלומי קרב, דרך השירות הצבאי וגיוס החרדים, ועד סינוואר, איראן והביטחון הלאומי. השאלות נבדקות, המסרים מותאמים לקהלים, הפעילים מתודרכים והסרטונים מופקים. לא נראה שחסר חומר למערכת הבחירות.
ובכל זאת, לפחות חלק מהקהל שלהם מרגיש שחסרה תחושת הדחיפות. לא עוד מסר מסודר, עוד סרטון או עוד הסבר על חשיבות ההחלפה, אלא מהלך שיגרום גם למי שלא נמצא במחנה שלהם לעצור ולהקשיב.
איך נוצר הפער הזה? יש כמה הסברים אפשריים, וכל אחד מהם מציב אתגר בפני הקמפיינים.
האפשרות הראשונה היא שמערך הפרסום, ההפצה והמיקוד בקהלים אינו מצליח לייצר את האפקט המצופה. ייתכן שבנט מדבר מדי יום עם עשרות מצביעי ליכוד, שלפיד חורש את הארץ ושהמטות מפיקים מאות סרטונים, אבל אם הפעילות אינה מייצרת תחושה של מתקפה מתגלגלת, היא עלולה להישאר בתוך המעגלים שכבר מכירים אותה.
האפשרות השנייה היא שהמסרים אינם חדים מספיק. הצורך בממשלה אחרת, גיוס חרדים והחזרת המדינה למסלול הם נושאים מרכזיים, אבל הם אינם חדשים. בשלב מתקדם של מערכת בחירות, מסר אינו נמדד רק בשאלה אם המצביעים מסכימים איתו. הוא נמדד גם ביכולתו לעורר דיון, להפתיע, להכעיס או לגרום לאנשים להעביר אותו הלאה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית.
האפשרות השלישית קשורה לנתניהו. ראש הממשלה הוא שחקן פוליטי ותיק שמסוגל להפוך אמירה של יריב לסדר יום תקשורתי, למשוך את המערכת הפוליטית אל הנושאים שהוא מבקש לקדם ולהשאיר את יריביו בעמדת תגובה. מול סגנון פוליטי כזה, קמפיין שמבוסס על מסרים מתוכננים ועל הסברים מסודרים עלול להיתפס כפחות תקיף. לא בהכרח משום שאין בו פעילות, אלא משום שהמאבק על סדר היום הציבורי הוא חלק בלתי נפרד מהבחירות.
והאפשרות הרביעית היא שהקמפיינים אכן נזהרים מדי. לא במונחים של שעות עבודה או מספר מפגשים, אלא בנכונות להסתכן במסר שעלול להרחיק חלק מהמצביעים. כאשר כל אמירה נבחנת לפי הקהל שאליו היא מיועדת ולפי המחיר האפשרי שלה, עלול להיווצר קמפיין מדוד כל כך, עד שקשה לו לייצר את האפקט הדרמטי שתומכיו מבקשים לראות.
16 יום לשכנע גם את מי שלא בא לכנס
הדרישה של נויפלד אינה רק שבנט ולפיד יעבדו קשה יותר. היא נוגעת לשאלה כיצד הם מבקשים לנהל את המאבק על השלטון: האם להמשיך לפנות למי שכבר מסכימים איתם, או להקדיש מאמץ ממוקד גם למי שמצביעים לנתניהו, ולנסות לשכנע אותם באמצעות מסרים ישירים ותקיפים יותר.
בנט, מצדו, מזכיר בצדק שהעבודה הזאת כבר מתבצעת בשטח. אבל ייתכן שהוויכוח אינו על עצם המאמץ, אלא על האופן שבו הוא נראה ונשמע לציבור. קמפיין יכול לעבוד מסביב לשעון, לפלח קהלים ולתכנן כל מסר, ובכל זאת להשאיר את תומכיו עם התחושה שמשהו חסר.
במערכת בחירות, התחושה הזאת אינה בהכרח הוכחה לכך שהקמפיין נכשל. אבל כשהיא עולה דווקא מתוך הקהל שאמור לתמוך בו, כדאי להקשיב לה.
לבנט ולפיד נותרו ימים ספורים להבין כיצד הם מגשרים על הפער בין העבודה שהם אומרים שהם עושים לבין המתקפה שתומכיהם רוצים לראות. אחרת, בעוד 15 ימים, אולי באמת יישאר להם יותר זמן פנוי - אפילו כדי להפיק פרויקט מוזיקלי עם שמוליק נויפלד.