שלוש שנים חלפו מאז 7 באוקטובר, והבוקר (רביעי) משפחות שאיבדו את יקיריהן ושבני משפחתן נחטפו חזרו אל הרגעים הקשים של אותו בוקר - למקום שבו הכול קרה, להתכתבויות האחרונות בטלפון ולמילים שנותרו מאז ללא מענה.
בני משפחתה של ליבי כהן מגורי ז"ל חזרו לכביש 232, סמוך לכניסה לקיבוץ רעים, למקום שבו נרצחה כשניסתה להימלט ממסיבת הנובה. בשעה המדויקת שבה נרצחה עמדו בני המשפחה במקום לדקת דומייה לזכרה.
בשעה 8:11 בבוקר 7 באוקטובר התקשרה ליבי למשפחתה וסיפרה כי נורתה. בשיחה האחרונה היא נפרדה מאמה, מאביה, מאחיה התאום ומאחותה. "הם חוזרים לירות בי שוב", אמרה להם. זמן קצר לאחר מכן שמעו בני משפחתה צרור יריות מעבר לקו. ליבי נרצחה כשהם שומעים את המתרחש.
במקום שבו נמצאה לאחר הטבח יצרו בני המשפחה גרפיטי המשחזר את האופן שבו נמצאה ליבי. שלוש שנים לאחר מכן הם שבו לאותה נקודה, הפעם כדי לעמוד יחד בשעה שבה חייה נעצרו.
איילה איבדה את בתה ובעלה: "צריך לעשות טוב"
גדי איזנקוט ביקר הבוקר במרכז שיקום עזרה למרפא של הרב פירר בשדרות. במרכז פגש את המטופלים, בין היתר פצועי צה"ל וכוחות הביטחון, הצוות הטיפולי והשיקומי ועובדי המרכז. במרכז פגש את איילה שקורי, אשר איבדה את ביתה מור שקורי ז"ל, בקרב בשבעה באוקטובר במשטרת שדרות ואת בעלה השוטר רוני שקורי ז״ל, בפיגוע ליד חברון.
איילה, שיתפה בסיפורה הכואב והקשה מנשוא ואמרה: "מור הייתה ילדה עם חיוך, שלא מוותרת. בשבעה באוקטובר הייתה אמורה לסיים משמרת ולשוב הבייתה, ואז הגיעו המחבלים לתחנת המשטרה. מור ניהלה קרב על גג המשטרה ותוך כדי התקשרה אליי וסיפרה מה קורה. היא אמרה לי שאם היא לא שורדת תשמרי על אבא ועל אחותי.
מרכז השיקום זה הכח והבית שלי, חזרתי מאוד מהר לעבודה כי אני לא מרבה להיות בבית שלי הרבה, זה קשה. צריך להעריך כל רגע בחיים ולקחת הכל בפרופורציה, אחרי שאיבדתי חצי מהמשפחה, צריך לעשות טוב. יש לי שני נכדים והשלישי בדרך והמשפחה שלי תגדל בחזרה".
"אמא, מתי הורגים אותם": ההודעות האחרונות לפני החטיפה
בשעה 7:52 כתבה לילדיה: "אתם לא יוצאים מהממ"ד ומהבית. שהבית יהיה נעול וסגור". כששאלה מאוחר יותר "מה קורה?", השיב אור: "אמא מתי הורגים אותם". דקות לאחר מכן הגיעה ממנו הודעה קצרה: "יריות".
ככל שחלף הזמן והמידע מהקיבוץ החל להגיע, ההודעות של גומא הפכו לניסיון נואש להזעיק עזרה. "הם אצלי בבית, אני שומעת אותם צועקים בטלפון של גיל", כתבה. בהמשך שלחה: "הם לקחו לי את הנכד", ולאחר מכן: "לקחו לי את הילדים!!!!! מי עושה משהו????".
בשעה 10:07 כבר ידעה שאור נחטף. "אור התקשר מטלפון של אחד מהם להגיד שחטפו אותו. עם מי מדברים???????", כתבה. בהמשך הוסיפה: "הבן שלי התקשר וצעק שחטפו אותו מהמספר הזה. עכשיו כבוי".
הזמן המשיך לעבור, אך תשובות לא הגיעו. "עברה רבע שעה. זה ילדים בני 13 ו-17", כתבה. כעבור כשעתיים ניסתה שוב: "יש משהו חדש? בבקשה אילן. זה ילדים".
בשעות אחר הצהריים, כשעדיין לא הייתה בידיה תמונה ברורה של מצב ילדיה, כתבה: "אני יודעת. לא מקל על התחושה, ההיפך. איזו מדינה מפקירה ככה ילדים ואזרחים כבר הרבה שעות?".
"שירי, אריאל וכפיר, סליחה"
גם ירדן ביבס ציין את יום השנה במסר מרגש למשפחתו. בסטורי שפרסם לזכר אשתו שירי ושני ילדיהם, אריאל וכפיר, כתב: "שירי, אריאל וכפיר, סליחה! סליחה שאתם שם למעלה ואני פה".
ביבס הוסיף: "אני אוהב אתכם הכי בעולם, תמיד בעולם", וליווה את הדברים בשיר "Don't Tell Me" של Disturbed. ברקע הופיעו המילים: "The memories remain. Here we are once again. Questioning the end".
שלוש שנים אחרי הבוקר ששינה את חייהן, המשפחות חוזרות לאותם רגעים בדרכים שונות: לכביש שבו נשמעה שיחת הטלפון האחרונה, להודעות שנשלחו בזמן שהמחבלים כבר היו בתוך הקיבוץ ולמילים שנכתבות היום למי שלא חזרו.