"אני לא נרדמת בלילות. המחשבות מאותו יום לא עוזבות אותי. אני מתעוררת בזיעה קרה, לעיתים לא עוצמת עין עד ארבע לפנות בוקר, רק מהמחשבות", מודה רחל אדרי. שלוש שנים חלפו מאז השבת השחורה של שבעה באוקטובר, והאישה שהפכה לאחד מסמלי הגבורה האזרחית המובהקים של ישראל, "רחל עוגיות" מאופקים, עדיין נושאת את צלקות התופת בכל שנייה.
"אמרתי לעצמי: הם אורחים ביום ההולדת של דוד"
לצד הטראומה שלא מרפה, הכאב הגדול מכולם הוא חסרונו המוחשי של בעלה האהוב, דוד ז"ל, שהלך לעולמו לאחר שאירועי אותה שבת חלחלו עמוק אל תוך נפשו וגופו. "הוא חסר לי בכל דקה ודקה", היא אומרת בכאב.
הסיוט החל עם הישמע האזעקות בבוקר שמחת תורה. באותו יום אמור היה דוד לחגוג את יום הולדתו. בנם אביתר, קצין משטרה ויוצא יחידת מסתערבים, שהה באותה עת ברחוב סמוך. "לכי למיגונית", הפציר באמו בטלפון. רחל ודוד יצאו לרחוב, ושם שמעה רחל קולות ירי בלתי פוסקים. אביתר הוציא את ראשו מהחלון, הבין מיד את גודל האסון והחליט לצאת לעבר בית הוריו בעיצומו של קרב יריות מול מחבלים חמושים שהציפו את השכונה.
זמן קצר לאחר מכן חדרו המחבלים לבית משפחת אדרי ולקחו את בני הזוג כבני ערובה. בעיצומם של רגעי האימה הפגינה רחל קור רוח נדיר: "מהרגע שהם נכנסו, קיבלתי החלטה בראש – הם אורחים שבאו לחגוג לבעלי יום הולדת. החלטתי להתמודד איתם ככה כדי לא לפחד. הכנסתי אותם, שאלתי מה ירצו לשתות, נתתי להם לאכול והצעתי עוגיות. אמרתי לעצמי שאשחק להם ברגשות, ושאלתי כמה ילדים יש להם ומאיפה האימהות שלהם".
באותה עת ניהל אביתר בחוץ, יחד עם כוחות הביטחון, את המשא ומתן. הוא התקרב אל הבית כשהוא מסתיר את זהותו כבנם של בני הערובה. כשצוות המשא ומתן שאל באקראי את המחבלים כמה כוסות קפה להביא להם – תכסיס שנועד לאמוד את מספרם בבית – קלטה רחל את המתרחש וסימנה לבנה בידה על פניה: חמש אצבעות, חמישה מחבלים. כשירדה במדרגות וראתה את בנה, סימן לה באצבעו לנצור את לשונה, והיא חייכה אליו בהבנה שקטה.
גבורתו של דוד: "נשכב על אימא תחת אש"
במהלך שעות החטיפה היה המוות מוחשי בכל פינה. "אחד המחבלים החזיק רימון מוכן להפעלה, לאחר שכבר שלף את הניצרה", משחזר אביתר. "אבא שלי סימן לי מבפנים על הרימון. כשלבסוף לוחמי הימ"מ פרצו פנימה והחלו חילופי אש כבדים בתוך הסלון, אבא קפץ מיד ונשכב על אימא כדי להגן עליה בגופו". על אף שחייהם ניצלו באותו יום, המחיר הנפשי היה כבד מנשוא. "בשלוש השנים האלה חווינו המון כאב וצער", אומרת רחל. "איבדנו את בעלי, שהטראומה חלחלה עמוק לתוכו. אנחנו חיים את הטראומה הזאת יום-יום". אביתר מוסיף: "הבית שלנו הפך לסוג של אתר זיכרון, ומסביב יש אנדרטאות לנופלים. ועדיין, אימא בחרה לא לשנות שום דבר בבית למרות כל הזיכרונות הקשים. זה הניצחון האמיתי שלה".
קול זעקתם של נפגעי הנפש
בריאיון זה מבקשים רחל ואביתר להסיט את הזרקור מגבורתם האישית אל עבר הנופלים בקרבות באופקים, שוטרי העיר שנלחמו בחירוף נפש, ונפגעי הפוסט-טראומה שמתמודדים עם מלחמה שקטה וממושכת.
"חשוב לנו להעלות את המודעות לאנשים שמתמודדים עם פוסט-טראומה. בשלוש השנים האחרונות קיבלנו המון אהבה, עטיפה ותמיכה מהמון אנשים טובים, ואנחנו מודים על כך מכל הלב. אנחנו חיים לצד הכאב, מודים על הניסים שהשאירו אותנו בחיים ובוחרים להמשיך לחיות". לסיום, רחל מבקשת להעביר מסר מאחד ומחזק לעם ישראל: "קיבלנו מכה אנושה בשבעה באוקטובר, אך רק האחדות בינינו תביא אותנו לניצחון. עם ישראל חי".