בחודש ינואר האחרון ארז ד"ר מרסלו פייגלשטיין את חפציו ועזב את זכרון יעקב השקטה והיוקרתית. היעד שבו בחר לקבוע את ביתו החדש היה קיבוץ מלכיה שעל גבול לבנון – קיבוץ שתושביו פונו במהלך המלחמה, ספג פגיעות ישירות מירי חיזבאללה, וחלק מחבריו בחרו שלא לחזור אליו. פייגלשטיין עשה את הצעד הזה כדי להקים את החוג להנדסת מערכות בינה מלאכותית באוניברסיטת תל חי שבקריית שמונה. כמי שכבר עשה שינוי משמעותי בחייו כשעלה לבדו מארגנטינה לישראל בגיל 20, מעבר נוסף לקו הראשון מול לבנון לא מרתיע אותו. "הכול מתחיל בראש", הוא מסביר. "אם אתה רוצה לעבור – תעבור, ואחר כך תתמודד עם הקשיים. בסופו של דבר, השאלה היא אם אתה מביט על חצי הכוס המלאה או הריקה".
סיפורו של פייגלשטיין ממחיש את המורכבות המאפיינת כיום את הצפון: מחד, מרחב לעשייה משמעותית, ציונות ואיכות חיים קהילתית; מאידך - מציאות ביטחונית לא יציבה, לצד תשתיות ושירותים שנמצאים בפיגור בהשוואה למרכז הארץ. תמונת מצב זו משתקפת היטב בדוח מקיף של מעקב רב-שנתי שפרסמה מעבדת גוטסמן לעתיד ישראל, מיסודה של תנועת אור. המחקר, המבוסס על סקר שנערך במאי 2026 בקרב מדגם מייצג של 519 משתתפים מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת, מצביע על פער עמוק ומתרחב בין הנכונות הציבורית לעבור לגליל לבין מימושה בפועל.
לפי ממצאי הדוח, תדמיתם של אזורי הספר ספגה מכה קשה: בתוך שנתיים בלבד צנח שיעור בעלי הרושם החיובי מהגליל מ-72% ב-2024 ל-46% בלבד כיום - ירידה דרמטית של 26 נקודות אחוז. השחיקה בתדמית מתרחשת דווקא במקביל לעלייה בפתיחות הכללית של הציבור למעבר מגורים: כ-75% מהנשאלים ציינו כי הם שוקלים להעתיק את מקום מגוריהם הנוכחי, וכ-39% מתוכם מוכנים לשקול מעבר לנגב או לגליל.
הסיבה לפער הזה טמונה בחסמים תפקודיים וקיומיים. בעוד שהגורמים המושכים מבוססים על השאיפה לאיכות חיים, שקט, דיור בר-השגה וקרבה לטבע, ההחלטה להימנע ממעבר מונעת בראש ובראשונה ממחסור באפשרויות לתעסוקה איכותית ומתגמלת - חסם מרכזי שצוין בידי 47% מהמשיבים. לצד זאת נרשם זינוק בחשש מהמצב הביטחוני ומרמת הפשיעה (40%), כשרבים מציינים זאת כמכשול ישיר, וכן בקושי הנובע מנגישות תחבורתית וריחוק גאוגרפי (36%).
ניסיונו של פייגלשטיין בשטח ממחיש היטב את המורכבות שבמעבר צפונה. בנושא התעסוקה הוא מודה כי המעבר התאפשר בזכות הזדמנות מקצועית שהמתינה לו, ומדגיש כי פיתוח מקומות עבודה הוא תנאי סף הכרחי לצמיחת האזור כולו. בתחום התחבורה הוא מזהה מגבלה משמעותית בעיקר בחיבור בין הצפון למרכז הארץ: "הגעה לנתב"ג, למשל, אורכת מספר שעות", הוא אומר. עם זאת, הניידות היומיומית בתוך הגליל מהווה עבורו דווקא שדרוג באיכות החיים. לדבריו, נסיעה ממלכיה לתל חי אורכת כחצי שעה, ללא פקקים ועל רקע נופים מרהיבים – לעומת שעות של עמידה בעומסים שהיו חלק משגרת יומו כשהתגורר בזכרון יעקב ועבד בגוש דן.
את המורכבות הזו מכירה מקרוב גם נועה סייפן (33), מדריכת פילאטיס וספורט-תרפיסטית. סייפן חזרה לאחרונה לקיבוץ דפנה יחד עם בן זוגה גיא (36), עובד סוציאלי בקריית שמונה, ושני ילדיהם הקטנים, לאחר שנדדו בין כמה מוקדים בתקופת הפינוי. סייפן משקפת היטב את הפערים התחבורתיים והתרבותיים בצפון: "בכל מה שקשור לתחבורה, מרגישים את החוסר. אי אפשר להסתמך פה על תחבורה ציבורית, ומשפחה חייבת להחזיק שני רכבים פרטיים. חסרה גם תרבות - אין פה מספיק הצגות תיאטרון לדוגמה, אם כי יש עגלות קפה נחמדות. כדי לגור בצפון צריך לפתח חוסן מסוים, לדעת שהדברים האלה לא היו קיימים פה עוד לפני המלחמה, וכרגע זה המצב".
גם בסוגיית הביטחון והשירותים האזרחיים, החיים בקו העימות מציבים אתגר בפני תושבי הגליל העליון. ד"ר פייגלשטיין מציין כי הדי הפיצוצים והאזעקות במלכיה הם עניין שבשגרה, וככל שמבוגרים מסוגלים להסתגל לכך, עבור משפחות עם ילדים מדובר בקושי מורכב בהרבה. עבור סייפן, הפתרון הפיזי של מרחב מוגן הוא שאפשר את השיבה הביתה: "תמיד יש חששות כשמדובר בשני ילדים קטנים. החזרה שלנו התאפשרה רק ברגע שהחטיבה להתיישבות הציעה בתים עם ממ"ד. אי אפשר לחיות פה בלי ממ"ד, בטח לא באזור קו עימות". בתחום הבריאות, פייגלשטיין מצביע על זמינות ונגישות גבוהות ברפואה הקהילתית הראשונית בקיבוץ, לצד ריחוק ומורכבות בקבלת שירותי רפואה מקצועית, הדורשים נסיעה לצפת או לטבריה.
לצד הקשיים, פייגלשטיין וסייפן מדגישים את היתרונות הקהילתיים והסביבתיים. פייגלשטיין מתאר אוויר נקי, שקט ונופים שלדבריו אינם נופלים משווייץ ("אם כי זאת שווייץ עם שכנים גרועים", הוא מחייך). את הקהילה החדשה שאליה הצטרף הוא מגדיר כ"משפחה מורחבת": "גרתי בזכרון יעקב במשך שנים והכרתי שם בודדים. פה, אחרי כמה חודשים, אני כבר מכיר הרבה משפחות ונמצא בקשר עם אנשים". סייפן מוסיפה על כוחה של הקהילה המקומית: "ההחלטה לחזור לגור בדפנה היא החלטה מכל הלב. לחזור לקהילה כזאת מדהימה וחזקה, שעברה המון קשיים וצלחה אותם בחוסן, זה משהו מיוחד. אנחנו ממש מייחלים לכל מי שיבוא לצפון, ייזום ויעזור לפתח את האזור".
במקביל, מנהלת "תנופה לצפון" הציבה יעד שאפתני של קליטת 100 אלף תושבים חדשים בתוך עשור, ובמנהלת רואים במשפחות המגיעות כעת את הניצנים הראשונים להגשמתו: "קליטת המשפחות החדשות ביישובי חבל תנופה היא פרי שורת מהלכים שמקדמת מנהלת תנופה לצפון בכל המרחב - מהשקעה במרחב הכפרי, על כל צורות ההתיישבות שבו, ועד התחדשות עירונית, אקדמיה ותעסוקה בערים - במסגרת תקציבית מצטברת של כ-13.4 מיליארד ש"ח".
ממצאי הסקר מעידים כי הציבור בישראל צמא לשינוי ומבין את חשיבות חיזוק הפריפריה: 86% מהנשאלים תומכים במתן עדיפות תקציבית לשיקום יישובי הצפון ועוטף עזה, גם במחיר של קיצוץ בתחומים אחרים. לדברי רוני פלמר, מייסד ומנכ״ל תנועת אור, "הירידה בתדמית הגליל מחייבת את הממשלה להשקיע באופן מיידי בביטחון, בתשתיות ובמנועי תעסוקה - פתרונות שיאפשרו למשפחות נוספות לא רק לחלום על מעבר לצפון, אלא גם לממש אותו בביטחון ובאיכות חיים".