למרות עבודות השיקום, הצמיחה הדמוגרפית בעוטף עזה והביקוש הגדול של תושבים חדשים להגיע ולהתגורר בחלק מהיישובים, ישנן משפחות שעדיין לא חזרו, וכאלה שאינן מתכוונות לחזור כלל. "אנחנו אוהבים את הקיבוץ, אבל אני לא רואה את עצמי מגדלת את ילדיי במקום שבו נרצחו הוריי".
קרן פלש שוורצמן, שהוריה סינדי ויגאל נרצחו בידי מחבלי חמאס בקיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר, מספרת לוואלה על ההחלטה שלא לחזור. "אני ומשפחות נוספות פשוט לא מסוגלות לחזור", היא משתפת. לדבריה, לפני הטבח הקיבוץ היה המקום שבו תכננה לבנות את עתיד המשפחה: "ראינו בכפר עזה את ביתנו לתמיד. היינו אמורים לבנות בית חדש בקיבוץ, רצינו את הקהילתיות ואת המשפחה הקרובה אלינו. כל הדברים הללו עדיין נכונים, אבל אז הגיהינום נפתח עלינו".
קרן ובני משפחתה מתגוררים מאז פרוץ המלחמה בקיבוץ רוחמה, לשם פונו התושבים, שחלקם כבר שבו לכפר עזה. אולם קרן מסבירה כי מבחינתה החזרה אינה עומדת על הפרק מכמה סיבות: "אנחנו לא רואים שיפור במצב הביטחוני; זה נראה ונשמע כמו ה-6 באוקטובר, עם עפיפונים ורעשי מלחמה. העתיד שראיתי לעצמי, לגור לצד ההורים והחברים, כבר לעולם לא יתממש. לא משנה כמה זמן יעבור, זה תמיד יהיה המקום שבו הוריי נרצחו ו-64 מחברי קהילת כפר עזה נטבחו. זה כבר לא העתיד שרציתי עבור ילדיי. אין דבר כואב יותר מההבנה שלא אבנה את ביתי בכפר עזה. זו החלטה שקיבלנו בלב כואב כי אנחנו אוהבים את הקיבוץ ואת הקהילה וזה הבית שלנו, אבל אנחנו לא מסוגלים לחזור".
רננה גומא, חברת קיבוץ ניר עוז מזה כ-30 שנה, מתגוררת בשלוש השנים האחרונות בכרמי גת יחד עם בניה אור ויגיל, שחזרו משבי חמאס. קהילת הקיבוץ אמורה לשוב למקומה בעוד כשנתיים, אך רננה מבהירה כי גם אז אין בכוונתה להצטרף: "אני לא חוזרת לשם כיום. הר הגעש עלול להתפרץ שוב, ולחשוב אחרת זה לא הגיוני. אני מאוד רוצה לחזור לקיבוץ, מבחינתי זה הבית, אבל אני לא יכולה לחזור אחרי מה שעבר עלינו שם - אולי רק כשיפרוץ שלום. אני אוהבת את הבית שלנו, אבל אני מבינה שבכל ההבטחות שהובטחו לא עמדו. אני לא מאמינה שיהיה מי שישמור עליי בפעם הבאה שזה יקרה".
מירב כהן, שפונתה מעין השלושה ומתגוררת כיום בקיבוץ בית קמה, אינה מתכוונת לחזור לעין השלושה בשלב זה: "אני מחוברת למדינת ישראל, שומעת את החדשות ודואגת לביטחון שלי ושל ילדיי. מי שרוצה להגן על עצמו מבין שחמאס עדיין מתפקד ומסוכן. אני לא מוכנה לחזור למקום לא בטוח, ואני לא מרגישה שניתנים מענים לאיומים. אני מאוד רוצה לחזור הביתה, אבל אם הבית לא בטוח, אני לא רוצה לגור שם כעת. מי שקיבל סטירה בלחי אחת, לא מגיש את השנייה. כל עוד לא הוקמה ועדת חקירה ולא יושמו הלקחים, הבית שלי עדיין מפחיד אותי. חזרנו ל-6 באוקטובר, ואני לא רוצה להגיע ל-7 באוקטובר הבא".
גל המר, חבר קיבוץ עין השלושה מאז שנת 2019, מתגורר כיום עם משפחתו בקיבוץ מעין צבי. גם הוא אינו מתכנן לשוב בקרוב: "לא הגיוני לחזור כרגע. התנאים שלי לחזרה שונים, ויש כמה דברים שחייבים להשתנות כדי שאחזור הביתה עם המשפחה. הראשון שבהם הוא סיום הלחימה. בכל יום יש רעשי מלחמה ופיצוצים, וזה מבהיר לי שיש מחבלים שרוצים להגיע אלינו הביתה ומחסלים אותם בדרך אלינו".
לדברי גל, סיבה מרכזית נוספת להימנעות מחזרה היא היעדר הפקת לקחים: "ההנהגה לא לקחה אחריות ואין שום שינוי. מי שקבע את המדיניות ב-7 באוקטובר עדיין שם, והמדיניות לא השתנתה. אני מאוד מתגעגע הביתה, כולנו מתגעגעים לקהילה, אבל אנחנו לא חוזרים כי אין תחושת ביטחון. יש שם עשרות אלפי מחבלים שעדיין רוצים להרוג אותנו".