הלך לעולמו יוסף חגואל, הלוחם שמזוהה עם "בלדה לחובש"

בשיחה שקיים בעבר עם נכדו, בן, למיזם "הקשר הרב-דורי" שיחזר: "הגענו לירושלים ולפנות בוקר התחלנו לנוע מכיכר ציון לכיוון מעבר מנדלבאום. תוך כדי תנועה, הגענו ממש ליד נקודת החצייה של הגבול. הירדנים כנראה גילו אותנו והתחילו להפגיז. נפצעו בהתחלה הרבה חיילים מקדימה ואחר כך גם אני. נפגעתי ברגליים - ללכת לא יכולתי. כל מי שיכול היה להתרחק מהמקום, התרחק". מי שנשאר לצידו היה החובש הגדודי, שלמה אפשטיין.

בדיוק כפי שכתב דן אלמגור בשיר: "הַשאירו אותי כאן - ביקש אז הפצוע / עזוב שטויות - ענה לו החובש / הצל את עצמך - ביקש אז הפצוע / אני נשאר איתך - ענה לו החובש". כך היו הדברים בשדה הקרב.

לימים תיאר חגואל: "שלמה התחיל לחבוש אותי, ואז גם נקודת הפינוי חטפה אש. מסביב כולם קמו וחיפשו מחסות. אמרתי לו: 'תסתלק, למה שניפגע שנינו?', והוא אמר לי: 'תירגע, אל תדאג, לא יקרה כלום, הכול יהיה בסדר'. הוא משך אותי לכיוון הקיר של המקלט ונשכב עליי מאחורנית כדי להגן עליי". בשירו תאר אלמגור את הרגעים הדרמטיים: "והם נותרו שניהם, והשדה פתוח / והם נותרו שניהם, והם גלויים לאש / אנחנו אבודים - מילמל אז הפצוע / אחוז בי טוב - ענה לו החובש".

פצצת מרגמה שנפלה מטר וחצי בלבד מהם התפוצצה בעוצמה. "היינו בתוך הפטרייה ועפנו מההדף", שחזר חגואל. "הייתי מרוסס ומלא דם, שבדיעבד התברר שרוב הדם היה שלו. כשהעמיסו אותי על האלונקה אמרתי להם: 'יש פה עוד מישהו שהיה איתי'. הם ענו לי: 'אין פה אף אחד'".

אפשטיין ספג את מלוא הפגיעה ונהרג במקום. על מעשה הגבורה וההקרבה שילם בחייו, ולאחר מותו הוענק לו עיטור העוז.

שנים ארוכות הסתובב חגואל עם תחושת אשמה: "למה הייתי שם? למה נפצעתי? למה הוא היה צריך לטפל בי? שנים הרגשתי כאילו אני אשם וזו הייתה הרגשה איומה. הרגשתי כאילו אני עשיתי לו משהו, הרגשתי שבאשמתי הוא מת". בני משפחתו של אפשטיין התקשו בתחילה להיות בקשר עם חגואל. הקשר שלו איתם נוצר ביום הזיכרון, בבית העלמין, יומיים אחרי שנולד בנו הבכור של חגואל.

"נסעתי ישירות מבית החולים לקבר של שלמה", סיפר חגואל לעיתון "במחנה". "ליד הקבר ראיתי את הבנות דודות שלו. ניגשתי ואמרתי להן: 'אני החייל ששלמה הציל. נולד לי בן ואני רוצה להזמין את המשפחה לברית לקרוא לו שלמה'". המשפחה הגיעה לברית, ואביו של שלמה אפשטיין שימש כסנדק של התינוק. מאז נשמר קשר הדוק בין המשפחות.

חגואל המשיך לשרת כל השנים כחייל מילואים ושרת למעלה מ-3,000 ימי מילואים. כשפרצה מלחמת "חרבות ברזל", חגואל התייצב שוב בשירות מילואים בגיל 77. "קיבלתי את החיים במתנה משלמה אפשטיין, וגם בזכות זה שהצבא חינך אותנו שלא משאירים פצוע מאחור", הסביר. "אשאר על מדים כל זמן שיקראו לי".

מילות הסיום של השיר מאוד דומות לרגעים של הפינוי, אף על פי שהשיר נכתב כ-11 שנה לפני מלחמת ששת הימים:

הָאֵשׁ כְּבֵדָה, כְּבֵדָה. קָשֶׁה, קָשֶׁה לָנוּעַ.

רַק לֹא לְהִתְיָאֵשׁ. רַק לֹא לְהִתְיָאֵשׁ.

“אֶזְכֹּר אוֹתְךָ תָּמִיד,” נִשְׁבַּע אָז הַפָּצוּעַ.

“רַק לֹא לִפֹּל,” מִלְמֵל אָז הַחוֹבֵשׁ.

“שֶׁלְּךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ,” נִשְׁבַע אָז הַפָּצוּעַ.

“הַיּוֹם הוּא יוֹם מוֹתִי,” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

פִּתְאוֹם עֲנַן אָבָק, פִּתְאוֹם עָלְתָה הָרוּחַ,

וְצֵל עַל הַקַּרְקַע, וְהוּא קָרֵב, רוֹעֵשׁ.

“נִצַּלְנוּ! הֵם בָּאִים!” יִבֵּב אָז הַפָּצוּעַ,

אַךְ לֹא שָׁמַע מִלָּה מִן הַחוֹבֵשׁ.

“אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי!” יִבֵּב אָז הַפָּצוּעַ.

מֵעֵבֶר לַנָּהָר הַגֹּמֶא מְרַשְׁרֵשׁ.

"אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי!

אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי.

אָחִי!"