שלוש שנים אחרי, ניבי אוחנה, שהיה המפקד הבכיר בפסטיבל הנובה, חוזר לשבת השחורה ששינתה את חייו. בריאיון מיוחד לוואלה, אוחנה מספר על ההחלטות שקיבל במסיבה, על התמונות שלא יוצאות מראשו, על הרימון שפגע בו, על הבריחה מבית החולים, ועל הזעקות "איפה הצבא".
את הימים שלפני הפסטיבל הוא זוכר היטב. על אוחנה, מפקד תחנת אופקים, הוטל לאשר את התוכניות לאירוע ההמוני. "לפני פסטיבל הנובה ביקשתי עוד כוחות", הוא משחזר. "אחרי שהצבא הודיע שהוא לא מקצה כוח נוסף, פניתי לממלא מקום מפקד המרחב וביקשתי תוספת של כוח לוחם לצורך אבטחה. אמרתי שחייבים כוח לוחם, ששוטרים בשכר לא מספיקים". רק לאחר שדרש זאת וקיבל תגבור של לוחמי מג"ב, אושרה התוכנית על ידו.
באותו הבוקר הגיע אוחנה לשטח בשעה מוקדמת מאוד. בסביבות 06:30 הוא הביט לשמיים וזיהה את מטחי הרקטות: "אני במסיבה, אין 'צבע אדום' ואין אזעקות, אבל אני רואה טילים בשמיים ומחליט לפנות את המסיבה. הודעתי לשוטרים ולכוחות שהיו שם כבר ב-06:30 לפנות מיד. פינינו את המבלים. ב-45 הדקות הראשונות הוצאנו כ-2,000 איש, שבכלל לא ראו מחבלים".
החלטת הפינוי המהירה התבררה כצעד שהציל אלפים. "הוצאנו אותם ממש בכוח", מתאר אוחנה. "אין אזעקות ואין נפילות, אנחנו רואים שיגורים לכיוון תל אביב. חלק מהמבלים חשבו שמכיוון שזה לא באזור שלנו זה עוד מעט ייגמר, אבל אני קיבלתי החלטה. לא חשבתי בכלל על מחבלים, חששתי מפצמ"רים. אמרתי לשוטרים שחייבים להוציא את כולם עכשיו. הם פינו גם אנשים שישנו באוהלים ולא הבינו מה קורה. צעקתי במערכת הכריזה: 'צאו מפה!'. לשמחתי, רבים מהם נשמעו להנחיות ויצאו".
בהמשך שלח אוחנה חלק מהשוטרים לווסת את התנועה ביציאות כדי למנוע צווארי בקבוק שיסכנו את הקהל: "שלחתי שוטרים להכווין את התנועה כדי שהמבלים יוכלו לצאת. בדיעבד התברר שהשוטרים הללו נתקלו במחבלים, נלחמו בהם ומנעו את הגעתם מצפון עד שנגמרה להם התחמושת. השוטרים הגיבורים האלה נפלו בקרב, אך בזכות לחימתם וגבורתם מאות מבלים נוספים הצליחו להימלט דרך השדות".
בשעה 07:03 קיבל אוחנה דיווח על ירי חי לעבר מספר כלי רכב ועל פצועים באזור צומת אורים. "יצאתי לכיוון צומת אורים בעקבות הדיווח על הירי, וחשבתי שמדובר בכלל באירוע פלילי", הוא נזכר. "הלוחמים והשוטרים המשיכו בפינוי המסיבה, ואני לקחתי את הסגן שלי ויצאנו לעבר הרכבים כשאנחנו חמושים באקדחים בלבד".
את המראות שנגלו לעיניו בצומת הוא מתקשה לשכוח: "לא דמיינתי מה אני עומד לראות. מרחוק הבחנו בכמה כלי רכב עומדים כשהם מנוקבים מירי. כשהתקרבנו ראינו אנשים שנורו מטווח אפס. ניסינו להציל אותם, אך זה כבר היה מאוחר מדי. המשכנו הלאה וראינו עוד ועוד גופות מוטלות, ועדיין לא תפסתי שיש כאן מחבלים. ראינו עשן מיתמר מבסיס אורים ולא הבנתי מה קורה. אמרתי לעצמי: 'מה קורה שם? אולי הם עושים על האש?'".
בצומת אורים פגש אוחנה מנהל במד"א, שטיפל באחד הפראמדיקים שלו שנפגע מירי. "הצעתי לו עזרה, והוא אמר לי: 'אני מסתדר, סע לעיר! ירו בנו שני טנדרים של מחבלים, והם בדרך לאופקים'. טסתי שמאלה לכיוון אופקים, ואז עלה מולי בקשר קצין משטרה שמתגורר בעיר: 'אני צריך עזרה דחופה, יש מחבלים בתוך השכונה ומתנהל קרב יריות מולם'. מיד יצרתי קשר עם השוטרים שבתחנה והזנקתי אותם לשכונה, בזמן שאני דוהר לכיוון העיר".
בסמוך לבסיס אורים נתקל אוחנה לראשונה במחבלים, וחייו ניצלו בנס: "חלפנו על פני הבסיס, ואז ראיתי מול העיניים טיל שנורה לעברנו. הם זיהו אותנו, והטיל כמעט פגע בנו ישירות. הצלחנו לחמוק והמשכנו לעבר מוקדי הקרבות בעיר. צעקתי ליומנאית בקשר שיוציאו לנו נשקים ארוכים, חברתי אליהם וטסנו לשכונת מישור הגפן. ראיתי את הכאוס המוחלט ברחובות, ריכזתי את הכוח והכנסתי אזרחים למחסה בתוך הבתים".
בהמשך הגיעו אוחנה וסגנו לקרבת ביתה של רחל באופקים. שם זיהה שרוע על הכביש, ללא רוח חיים, את מי ששהה לצדו רק שעה קודם לכן במתחם הנובה: "היינו מול הבית של רחל, ושם ראיתי את רנ"ג יגאל אילוז הגיבור, חבלן המשטרה. רק דקות ספורות קודם לכן הוא עוד היה במסיבה וסרק את השטח לאיתור חפצים חשודים מתוקף תפקידו. הוא הגיע ראשון לבית של רחל ונורה שם. הוא שכב מול הבית שלה, ומשכנו אותו לאחור".
בשלב זה נפתחה לעבר אוחנה והשוטרים אש כבדה: "ריכזתי את השוטרים וחילקתי אותם לשני כוחות; היינו שמונה בסך הכול. התקדמנו ברחוב, זיהינו את המחבל ופתחנו לעברו באש. בסמוך לבית של רחל הבחנתי במחבלים נוספים והכנתי את הכוח להסתערות. באותו רגע הושלכו לעברנו רימונים מתוך הבית. אחד מהם פגע בי ישירות. הספקתי לצעוק לשוטרים 'רימון!', ואז נשמעו כמה פיצוצים אדירים. נפצעתי בכתף ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בתוך בית של משפחה מקומית שטיפלה בי, ואחד האזרחים דיווח ברשת הקשר: 'המפקד פצוע'".
כחצי שעה לאחר מכן הגיע כוח שחילץ את מפקד התחנה ושני שוטרי יס"מ נוספים שנפצעו. במהלך חילופי האש נפגעו שישה שוטרים נוספים, בעוד יתר הכוחות מכתרים את הבית ומתחילים לנהל משא ומתן מול המחבלים.
רק כשהגיע לבית החולים סורוקה, החל אוחנה לקלוט את היקף התופת: "ראיתי מאות פצועים, שוטרים ואזרחים. עד אותו רגע כל אחד מהלוחמים היה משוכנע שהמלחמה התנהלה רק בגזרה הפרטית שלו". פציעתו של אוחנה החמירה והוא נדרש להיכנס לניתוח דחוף. אולם רגע לפני שהורדם, צלצל מכשיר הטלפון שלו: "קיבלתי שיחה מאליה, שהיה שנה קודם לכן קצין אצלי בתחנה, ובאותו יום שימש כקב"ט מטעם חברה אזרחית במסיבה. בקול חנוק הוא נפרד ממני וביקש שאמסור מילות פרידה למשפחתו: 'יש פה מחבלים ויורים עליי'. שאלתי אותו איפה כל השוטרים, והוא ענה: 'כולם מתו'. את המשפט הזה לא אשכח לעולם".
בעקבות השיחה קיבל אוחנה החלטה לעזוב את בית החולים עוד לפני הניתוח: "ברחתי משם. הזמנתי ניידת, נתנו לי מורפיום, ומצאתי את עצמי חזרה בתחנה, מתחיל לנהל את האירוע. חיפשתי שוטרים שיבואו לסייע, אבל כמעט לא נשאר מי שיענה - כולם היו פצועים או נרצחו. עשיתי הערכת מצב מהירה ויצרתי קשר עם המרחב כדי שיזרימו כוחות. במקביל ניסיתי להשיג את הצבא, אבל אף אחד לא ענה, לא באוגדה ולא בחטיבה".
"המוקד הוצף בקריאות של אזרחים שהתחננו לעזרה וביקשו חילוץ, ופשוט לא היה לי את מי לשלוח", ממשיך אוחנה בכאב. "רק השוטרים הגיבו, וכך נפלו רבים מהם כשיצאו לחלץ ולהציל. השוטרים הגיבורים היו הראשונים להסתער בכל קרב".
בין אותם לוחמים מזכיר אוחנה את חבריו, מפקדי התחנות שנחלצו לסייע מרחוק: "נצ"מ ג'ייאר דוידוב ונצ"מ איציק בזוקה נענו לקריאות, הגיעו לעזור ונפלו לאחר שחיסלו מחבלים. בזוקה חילץ פצועים, חזר שוב ושוב תחת אש כדי לחלץ נוספים, עד שנורה לעברו טיל והוא נהרג".
אוחנה מתאר את רגעי השיא של הכאוס בתחנת המשטרה: "המצב בתחנה היה קשה מנשוא. מאות פצועים הגיעו אלינו, הורים זעקו וחיפשו את ילדיהם. בהמשך הגיעו כוחות נוספים של משטרה ומג"ב, ואז התחלתי לחלק גזרות לפעילות בשכונות וביישובים הסמוכים".
בסיום הריאיון מבקש אוחנה להדגיש את גבורת השוטרים שנפלו ונרצחו במאמץ להגן על האזרחים, וקורא למדינה להעניק מענה ראוי לפצועים ולמשפחות השכולות: "אלה אנשים שנתנו את הכול, מגיע להם יחס טוב בהרבה".