"נביא לך פרס נובל, תביא את החטוף האחרון": האישה שהפעילה את טראמפ מאחורי גבה של ישראל

היא לא הייתה אז עובדת מדינה, לוביסטית בוושינגטון או דמות ציבורית. היא ניהלה חברת ייעוץ, באמתחתה תואר שני בחקר סכסוכים, לימודי ספרות והיסטוריה ולימודי תסריטאות בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל. בדיעבד, היא אומרת, הכול התגלה כרלוונטי - ובאופן מפתיע, בעיקר התסריטאות.

לדבריה, כבר בימים הראשונים החלה להיבנות אצלה לא סתם עלילה, אלא ממש תסריט: דמויות, סצנות, תפקידים ורגעי שיא, שכל אחד מהם נועד לשרת מטרה אחת - גיוסו האישי של מנהיג המעצמה החזקה בעולם למשימת שחרור החטופים. המשפחות, השבים, הצבעים, המיקומים, המצלמות והמסרים: לא קמפיין כללי, אלא סדרת רגעים שתהפוך את השבת החטופים לעניין שטראמפ ירצה לחתום עליו בעצמו.

כעת, בעקבות הספר החדש "חטופים - 843 ימים של הפקרה" מאת שלומי אלדר ורותי יובל, שבו נחשפה מעורבותה, היא מסכימה לספר בהרחבה לוואלה את גרסתה לאירועים. בזמן שנאספו החומרים לספר, היא מסבירה, לא יכלה להתראיין משום שגזרה על עצמה שתיקה עד שיושב אחרון החטופים, החיים והחללים. הספר מתאר את פעילותה במסדרונות וושינגטון, את הקשר שיצרה עם סביבתו של דונלד טראמפ ואת המפגש שבו הציעה לו "טראמפ דיל" - השבת החטופים תמורת קידום מועמדותו לפרס נובל לשלום. מבחינתה, הכול התחיל ברשימת אקסל שנבנתה בממ"ד והסתיים רק עם השבת החטוף האחרון. כעת היא משתפת בגוף ראשון בכמה מהמהלכים הקריטיים שהביאו לשחרור הנכסף של כולם.

"לא רציתי בכלל להתראיין על זה", היא אומרת. "בחרתי להישאר מתחת לרדאר, כי רק ככה יכולתי לעשות את העבודה ולהגיע לתוצאות. חוץ מהפעם שלחצתי לטראמפ את היד בהשבעה וזה מיד התפרסם בכל העולם, ואז נכנסתי מיד שוב מתחת לרדאר". לדבריה, בשלב מסוים הפסיקה להגיע להפגנות למען החטופים לאחר שהוזהרה כי עיכוב או מעצר עלולים לסכן את כניסתה לארצות הברית. "זה גם סוג העבודה שאני אוהבת, מאחורי הקלעים".

אלא שהעבודה הזו, לדבריה, לא הייתה רק בחירה מקצועית. לאורך הדרך קיבלה לא אחת, לעתים באמצעות צדדים שלישיים ולעתים בפניות מגורמים רשמיים, מסרים שלפיהם עליה לזוז מן הדרך, לא להפריע ולהשאיר את הטיפול בידי המדינה. היא מתארת דלתות שנפתחו מול גורמים בממשל האמריקאי ונסגרו לפתע, ניסיונות לערער על הלגיטימיות שלה לפעול מול וושינגטון ופניות לא ברורות גם מגורמים הקשורים לשגרירויות. "כל הזמן היה איזה סוג של 'מי את בכלל?'", היא אומרת, "ואני אמרתי לעצמי: אני לא שום דבר, אני פה כדי לשחרר את החטופים".

הפעילות הזאת החלה כבר ב־8 באוקטובר, כשגורם מעיתון נורווגי פנה אליה וביקש סיוע באיתור משפחות חטופים לראיונות. היא חשבה שהצפת הסיפורים בתקשורת הזרה עשויה לגייס את הקהילה הבינלאומית, אך אז נתקלה בוואקום. "לא הייתה רשימה, לא היה עם מי לדבר. הסתכלתי ימינה ושמאלה, והייתי לבד".

לדבריה, היא קיבלה מתחקירנית צעירה רשימה ראשונית של משפחות נעדרים וחטופים והחלה להתקשר. במשך יומיים, בין אזעקות במושב, שוחחה עם כ־80 משפחות ותיעדה שמות, אזרחויות, שפות וקשרי משפחה. חלק מהן גילו באותם ימים שיקיריהן נרצחו. "דיברתי עם אנשים במצב הכי נורא שלהם", היא אומרת. "לא אחת שאלו אותי: 'איפה המדינה?' ולא ידעתי מה לענות".

הרשימה שיצרה הגיעה לאנשי עסקים שביקשו להוציא לוושינגטון משלחת של קרובי חטופים בעלי אזרחות אמריקאית. משפחות אחדות, שלא הכירו את המארגנים, התנו את הצטרפותן בכך שהלוי־לוין תתלווה אליהן. כך, כשבועיים בלבד אחרי הטבח, מצאה את עצמה בדרך לוושינגטון, עיר שלא הכירה כלל.

"כף רגלי לא דרכה בוושינגטון לפני 7 באוקטובר", היא מספרת. "למדתי פוליטיקה וממשל, היה לי ניסיון מסוים בדיפלומטיה ובעבודה מול ממשלות בדרום־מזרח אסיה, אבל זה עולם אחר לגמרי. אפילו החוף המזרחי לא היה חלק מחיי: הפעם האחרונה שהייתי שם הייתה בימי הפיגוע במגדלי התאומים, יותר מ־20 שנה קודם לכן. הגעתי בלי לדעת באמת איך העיר נראית, מי יושב איפה ואיך הדברים עובדים".

מארגני הנסיעה ראו בה תחילה בעיקר מלווה רגשית למשפחות. "אני לא פסיכולוגית, וזה בכלל לא מתאים לי", היא אומרת. "אבל למשפחות היה אמון בי, והן לא היו מוכנות לנסוע עם מי שלא מכיר אותן. אז הגעתי, ומאותו רגע התחלתי ללמוד את העיר, את האנשים ואת כללי המשחק תוך כדי תנועה".

היעד המקורי של המשלחת היה הגדלת הסיוע הביטחוני לישראל. המפגש עם אורנה ורונן נאוטרה, הוריו של סרן עומר נאוטרה שנפל ב־7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה, שינה לדבריה הכול. "אורנה שאלה אותי אם יש לי ילדים. עניתי שכן, ושבדיוק יש יום הולדת לבן הגדול שלי. היא אמרה לי: 'נראה לך שאם היה לך ילד חטוף, היית הולכת להיאבק על תקציב וסיוע ביטחוני?'. היא העמידה לי מראה מול הפנים".

בוושינגטון החלה, לדבריה, לעקוף את מתווה הפגישות שתכננו לוביסטים מקצועיים ולהפנות את השיח ישירות אל החטופים. לאחר שבני המשפחות שיתפו בסיפוריהם, חברי קונגרס וסנאטורים החלו להקדיש להם ציוצים ברשתות. "פתאום הבינו שזאת האג'נדה", היא אומרת. בהמשך, לטענתה, מומנו חלק מהמשלחות מתרומות של חברי הקהילה היהודית בניו יורק, בהם גם אנשים שלא נהגו לתרום קודם לכן ליוזמות ציוניות.

הלוי־לוין הצטרפה לארגון הבינלאומי Hostage Aid Worldwide, פעלה לצד שורדת השבי ד"ר שושן הרן ויצרה קשרים בסביבת הממשל הנכנס. אחרי בחירת טראמפ התגבש, לדבריה, "התסריט ההוליוודי": להפוך את השבת החטופים לאירוע אישי בעבור הנשיא. "הבנתי שהכול אישי, ושטראמפ צריך לראות את החטופים באופן מוחשי ולהכיר אותם אישית".

מכאן נולד רעיון "רייגן מומנט" - השוואה לשחרור בני הערובה האמריקאים מאיראן עם כניסתו של רונלד רייגן לבית הלבן ב־1981. לפי תיאורה, היא סייעה בארגון אירועי המשפחות בוושינגטון ובהכנת המסרים לסביבת טראמפ. בטקס ההשבעה תכננה כל פרט: הצעיפים הצהובים, פריט לבוש אדום לכל משתתף, מיקום המשפחות ונקודת העמידה שלה עצמה, בסוף השורה, בכובע ברט אדום שנועד לתפוס את עינו של הנשיא.

כשטראמפ הגיע אליה ללחיצת היד, היא משחזרת, הניחה את ידה השנייה על ידו ואמרה את המשפט שהתכוננה אליו מראש: "אתה תביא לנו את החטוף האחרון, ואנחנו נגיש אותך לפרס נובל לשלום. Let's do a Trump deal". לדבריה, טראמפ חייך והשיב: "Yes, yes, I like that".

התמונה זכתה לתהודה עולמית, אך מבחינתה החשיפה לא הייתה העניין. "הרגשתי שאולי הרגע הזה ייצור אצל טראמפ מחויבות אישית", היא אומרת. בהמשך, לדבריה, פעלה מאחורי הקלעים לארגון פגישות של משפחות ושורדי שבי עם אנשי ממשל אמריקאים, ובהן הפגישה בבית הלבן שבה נשמעו עדויות השבים.

לדברי הלוי־לוין, המכשול הגדול לא היה רק המאבק על תשומת לבו של טראמפ, אלא התמונה שכבר התקבעה אצלו ביחס לגורל החטופים. בספר מובאת עדותו של רובי חן, אביו של איתי חן, שלפיה טראמפ קיבל מ"גורמים ישראלים מקורבים לממשלה" מסר כי רוב החטופים אינם בין החיים - מסר שעלול היה להפחית את הנכונות האמריקאית ללחוץ לעסקה. להערכתה, השגריר רון דרמר היה הציר המרכזי בהעברת המסרים, בשל מעמדו והשפעתו בסביבת טראמפ.

בשיחה עם וואלה היא מסייגת ומדגישה כי אין בידיה מידע מודיעיני, מסמך או שיחה ישירה עם דרמר: "לא פגשתי אותו ולא דיברתי איתו", היא אומרת. "זה לא שהעבירו לו מידע שלפיו כולם מתים, אלא הערכות שלא כל החטופים שרדו או ישרדו את השבי. הן לא הועברו כדי לייצר דחיפות לשחרר אותם, אלא באופן שיצר את הרושם שאין כל כך את מי לשחרר. זה הספיק".

"אני זוכרת ממש את נובמבר, אחרי שהנשיא נבחר, לא היה ברור עם מי אפשר לעבוד", היא אומרת. "הם שאלו: 'אבל את מי נשחרר? מי נמצא שם?', ואנחנו אמרנו להם: 'הם חיים, הם חיים'". לטענתה, המסר שנקלט בסביבת טראמפ בעקבות אותם מסרים לכאורה מסביבת נתניהו היה: "אין את מי לשחרר, ייתכן שמרבית החטופים לא בחיים".

לטענתה, באותה נקודה נדרשה עבודה הפוכה כמעט: לא רק לגייס את טראמפ למאבק, אלא קודם כל לשכנע אותו שיש עדיין עבור מי להיאבק. היא סבורה כי מרים אדלסון הייתה דמות מרכזית שסייעה להבהיר לנשיא הנבחר שישנם חטופים בחיים. לדבריה, גם מאוחר יותר, ב־2025, זיהתה בפגישות שונות שינוי בגישתו של השליח סטיב ויטקוף, שאותו היא מפרשת כתוצאה של השפעה ישראלית נגד מעבר לשלב הבא של העסקה. "ראיתי אותו מתוסכל מכך שהוא נתקל בקיר אטום ולא מצליח להתקדם", היא מתארת. "ההורים יצאו חרדים".

בספר מתואר נשיא המדינה יצחק הרצוג כמי שתיקן את התמונה הזאת בפגישה עם טראמפ. כשנשאל ב־23 בינואר 2025, "אבל הם רובם מתים, לא?", השיב הרצוג כי לפי הערכת המודיעין הישראלי כמחצית מן החטופים עדיין בחיים. טראמפ הגיב: "תודה שאמרת לי, אני אטפל בזה".

ב־843 הימים שבין 7 באוקטובר 2023 להשבת החטוף האחרון, חייה של הלוי־לוין התהפכו. היא מצאה את עצמה חיה על הקו: מטוסים, שדות תעופה, חדרי מלון, מסדרונות הקונגרס ופגישות שנקבעו בהתראה של שעות. "גרתי על מטוסים", היא אומרת. גם שם לא היה שום זוהר: "היינו יושבים עם משפחות החטופים בשורה האחרונה, ליד השירותים, איפה ששמים אותך כשאין מקום". אלה היו טיסות ארוכות ומטלטלות, לעתים לצד קרובים שניסו לעכל מידע חדש על יקיריהם, ולעתים עם מי ששבו בעצמם מן השבי בעוד בני משפחתם נותרו בעזה.

פניית הפרסה שנחרטה במיוחד בזיכרונה התרחשה מיד לאחר נחיתה בנתב"ג. עוד לפני שהספיקה לחזור הביתה או להתאושש מהג'ט־לג, התקבלה שיחה דחופה מארצות הברית: ג'וליה נשיוואט ביקשה שתשוב מיד לוושינגטון. הלוי־לוין הסתובבה, רכשה כרטיס נוסף ועלתה שוב על מטוס.

נשיוואט, רעייתו של מייק וולץ, כיום שגריר ארצות הברית באו"ם ולשעבר היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, היא אמריקאית ממוצא ירדני ודוברת ערבית, קצינת מודיעין ולחימה לשעבר שמילאה בממשל טראמפ הראשון תפקידי ביטחון לאומי וטיפול בבני ערובה. בפגישה בוושינגטון, מספרת הלוי־לוין, היא חשפה בפניה טיוטה מוקדמת של תוכנית אזורית רחבה לעזה: כ־20 או 21 סעיפים, ובהם השבת כל החטופים, סיום המלחמה, פירוז חמאס מנשקו, אך לא חיסולו, והקמת "מועצת שלום" אזורית שבה יהיו מעורבות קטאר, איחוד האמירויות, סעודיה, מרוקו, טורקיה ומצרים.

"היא שאלה אותי איך אפשר להעביר את התוכנית הזאת מול הציבור והפוליטיקאים בישראל", אומרת הלוי־לוין. "אמרתי לה שטראמפ צריך לחבק את נתניהו בחיבוק דוב ולגרום לו להבין שעדיף שזה ילך בטוב מאשר ברע".

לדבריה, רק חודשים לאחר מכן הבינה שהתוכנית חדלה מלהיות שרטוט תיאורטי בלבד. לקראת אירוע למען החטופים בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, פקיסטן הייתה הראשונה לאשר השתתפות, ואחריה מצרים; באירוע עצמו נכחו בעיקר שגרירים ממדינות ערב. "אז אמרתי לעצמי: רגע, משהו קורה פה".

הלוי־לוין מייחסת את ההישג לא רק לטראמפ ולאנשי הקשר בוושינגטון. לטענתה, הציבור הישראלי והמשפחות הם שיצרו את הלחץ שהפך את הסוגיה לבלתי ניתנת להתעלמות. היא מתארת העברת תצלומי רחפן מעצרות בכיכר החטופים לגורמים בסביבת הנשיא, שביררו על היקף המשתתפים. "אם אנשים לא היו יוצאים שבוע אחרי שבוע, זה לא היה קורה", היא אומרת. "הסולידריות הישראלית היא הנשק שלנו".

מסקנתה האישית נחרצת: "טראמפ החזיר את החטופים. אי אפשר לקחת לו את זה, בלעדיו הם לא היו חוזרים". היא מוסיפה שהקרדיט מגיע גם למשפחות, למטה החטופים, למרים אדלסון ולציבור: "אף חבר כנסת, שר או ראש ממשלה לא יכול להגיד שהוא החזיר את החטופים. מי שהחזיר אותם זה עם ישראל, בתיווכה של מרים אדלסון ועם הנשיא טראמפ".

הלוי־לוין (47), אם לארבעה, ילידת ירושלים ותושבת אדרת, מכהנת כנשיאת לשכת המסחר ישראל־וייטנאם ודוברת וייטנאמית שוטפת לאחר חמש שנים במדינה. לפני המלחמה עסקה בייעוץ מול ממשלות בדרום־מזרח אסיה.

היא אומרת שעדיין לא חזרה לשינה רגועה: "מבחינתי הסיפור הסתיים רק כשהוחזר האחרון, אם לקבורה ואם לשיקום. כשהוחזרו החיים, אני כבר ישבתי עם אמריקאים וניסינו לחשוב איך משתמשים בטכנולוגיות כדי לאתר את החללים. התחייבתי למשפחות שאמשיך עד הסוף".

בשבוע שעבר הייתה במטה האו"ם בניו יורק, לא לרגל נאומו של נתניהו בעצרת הכללית, אלא בשליחות ארגון Hostage Aid Worldwide, שבו המשיכה לפעול גם לאחר תום המערכה הישראלית. במסגרת זו הגישה לאו"ם דוח על פעילות הארגון. "יש עוד חטופים ובני ערובה בעולם", היא מסכמת.