שדרת הברושים שעל קו האופק, במעלה ההר שממערב למושב כפר יובל, נראית קרובה בהרבה מחמשת הקילומטרים שמפרידים בינה לבין בית משפחת איילון שבקצה המושב. בצהריי 14 בינואר 2024 ירו מחבלי חיזבאללה טיל קורנט מבין הברושים. תוך כעשרים שניות הוא פגע ישירות בבית. מירה ובנה ברק נהרגו. אליהו, הבעל והאב, ניצל בנס. עכשיו חיילי צה"ל כבר יושבים על הרכס הלבנוני השולט על אצבע הגליל, רוח סתיו נעימה נושבת, והחקלאים חזרו לעבוד בביטחה במטעים ובלולים. אבל התקופה הקשה שעברו יישובי גבול הצפון השאירה בקרב התושבים פצע עמוק שעוד לא נרפא. שי פישר (24), נכדתה של מירה ואחייניתו של ברק, עומדת בבית ההרוס שנמצא בימים אלה בעיצומן של עבודות שיפוץ ושיקום. זהו בית ילדותה ונעוריה.
רוב תכולת הבית נהרסה כליל, אך בין ההריסות שרדו כמה זיכרונות משפחתיים: פסנתר בן יותר ממאה שנה שהביאו עימם הסבא-רבא והסבתא-רבתא מפולין עוד לפני מלחמת העולם השנייה, וצרור מכתבי אהבה מרגשים שכתב סבא אליהו לסבתא מירה בתחילת הקשר ביניהם, לפני עשרות שנים - מכתבים שהמשפחה כלל לא ידעה על קיומם עד שחולצו מההריסות. "הבית הזה הוא הילדות שלי. זה כואב עכשיו עוד יותר", אומרת שי בלב הסלון החשוף. "יש משהו מזעזע בלראות את הבית ההרוס, עם כל הזיכרונות על הרצפה. לראות איך מוחקים לך את זיכרון הילדות זה כואב. אבל כפר יובל הוא מושב של חקלאות, של שורשים. הוריו של סבא היו ממקימי כפר יובל, מיוצאי קוצ'ין שהביאו לכאן מורשת מפוארת שנמשכת ושתימשך", היא מסבירה מאיפה שואבים את הכוח.
עכשיו פישר עסוקה במערכת הבחירות לכנסת. לפני מספר חודשים קפצה למים העמוקים והקרים של הפוליטיקה הישראלית - יש שיגידו, הכניסה ראש בריא לביצת ההכפשות, הציניות והאיבה שקורעות את החברה. את ההחלטה היא מסבירה בכך שהיא רואה את עצמה חלק מסיפור של דור שלם; צעירים ישראלים שנקראו אל הדגל ב-7 באוקטובר 2023. "אם היינו מספיק בוגרים להילחם בלבנון ובעזה ולהגן על המדינה, אנחנו מספיק בוגרים להילחם על המדינה גם בזירה הפוליטית", היא אומרת. בבוקר השבת השחורה היא עוד הייתה חיילת בשירות סדיר. היא הוקפצה מביתה שבכפר יובל, על גבול לבנון, וכעבור שעות ספורות כבר מצאה את עצמה, כפראמדיקית, בלב התופת בכיסופים, מעניקה טיפול מציל חיים תחת אש. כשהתרחש האסון המשפחתי, שלושה חודשים אחר כך, היא כבר הייתה בדרכה לעוד סבב לחימה ברצועה.
"אבא שלי התקשר, הטלפון היה על שקט, אז לקח זמן עד שעניתי. פתאום ראיתי 30 הודעות ו-12 שיחות שלא נענו. חזרתי לאבא ואמרתי לו: 'אבא, מה... מה יש לך?', ואז הוא אומר: 'הבית נפגע, ברק מת, סבתא פצועה, תחזרי הביתה'".
היא עלתה על אוטובוס צפונה, לנסיעה שארכה שעות ארוכות כשההבנה שהבית שגדלה בו חרב מחלחלת לאיטה. טקס הפרידה נערך כעבור יום במתחם המועצה האזורית מבואות החרמון שבצומת כ"ח, וההלוויה עצמה התקיימה בכפר יובל באישון לילה. "האירוע הזה, של איך שקברנו אותם, היה משנה חיים. היינו עשרים אנשים ב-11:30 בלילה, בלי פנסים, בלי טלפונים, עם קסדות. אחר כך את השבעה עשינו רחוק מהבית".
באותם ימים הציב צה"ל חומות מגן בצומת תל חי - מעין קו גבול חדש שהבהיר כי מי שחוצה אותו וממשיך צפונה, לכפר יובל ולמטולה, נכנס לאזור לחימה ומסכן את חייו. בסוף השבעה, כשהמחסור בכוח אדם רפואי בצה"ל זעק לשמיים, פישר עלתה שוב על מדים ושבה לדרום. מאז לא הפסיקה לשרת: מסבבי לחימה בסדיר ובמילואים בגבעתי, ועד לפעילות עמוקה בתוך לבנון, עד הליטני. הכניסה שלה לזירה הציבורית החלה בעקבות סערה תקשורתית, שבה היו מי שתהו על נחיצותן של פראמדיקיות באזורי לחימה. פישר, שהצילה חיים של לוחמים רבים תחת אש, לא יכלה להבליג. היא העלתה סרטון נוקב, ומשם נקראה למעורבות אזרחית ופוליטית.
אחרי שהשתחררה משירות סדיר, ובין סבבי המילואים, החלה לפעול בעמותת "מצפינים" - התארגנות אזרחית שקמה על רקע הפינוי והשבר שחוו תושבי הצפון במלחמת "חרבות ברזל". העמותה הוקמה בידי תושבים צעירים מהגליל במטרה לשמש פה לקהילות האזור, להיאבק על שיקומו ולקדם מענה ממשלתי ואסטרטגי ארוך טווח. יחד עם חבריה נפגשה עם ראשי מפלגות ועם צעירים מהגליל, מילואימניקים, סטודנטים ובעלי עסקים, במטרה לגבש תוכניות לעתיד. הדרישה הבסיסית הייתה ברורה: "הנהגה ראויה שתסתכל לנו בעיניים".
ואז הגיעה שיחת הטלפון מגדי איזנקוט, שהציע לה להצטרף לרשימת "ישר" בראשותו. פישר שובצה במקום ה-24 - מקום שהרשימה מגרדת בסקרים האחרונים. כשנשאלה על הציניות בפוליטיקה הישראלית ועל החששות בסביבתה הקרובה, היא מודה: "קודם כל, כולם אמרו לי שהשתגעתי. אמא שלי דאגה ואמרה - 'מספיק'. אבל היום החברים והמשפחה תומכים. הם מבינים שהקול של הצפון, של הדור הצעיר ושל משרתי המילואים, חייב להישמע. בכנסת יושבים אנשים עם ניסיון של 20 שנה וקרה לנו 7 באוקטובר, כך שניסיון פוליטי הוא לא המתכון היחיד להצלחה. הכנסת חייבת להיות תמונת מראה של החברה הישראלית".
לדבריה, היא מייצגת צעירים רבים מהצפון שנעו מאז אותה שבת שחורה בין פינוי, מילואים ותחושת נטישה עמוקה מצד המדינה. "הרבה חברים שלי שהתפנו למרכז גילו איכות חיים אחרת ואמרו 'מי מבטיח לי שמשהו ישתנה אם אחזור?'. אבל מבחינתי העתיד הוא רק פה, בכפר יובל. אני רוצה לעשות תיקון, שזה יחזור להיות חלום ובית ולא סמל למה שנלקח". היא מכירה היטב גם את החששות של מצביעים פוטנציאליים מפני עריקות מהסיעה העתידית, נוסח מקרי סילמן ושיקלי: "אין לי חשש. יש לנו אנשים כל כך מדהימים ואיכותיים ונכונים ברשימה. גדי ישב עם כל אחד ואחד מאיתנו ודיברנו ארוכות על הכוונות, על המטרות, על העתיד. יש שם אנשים שהולכים עם גדי כבר זמן ארוך ולא את כולם מכירים. אין בי טיפה של ספק על האנשים, על הנאמנות של האנשים ועל האמונה שלהם בדרך שגדי מייצג".
ב-8 באוקטובר, יום אחד בלבד לאחר התאריך ששינה את פני המדינה ואת חייה האישיים, תעמוד שי תחת החופה בבית כנסת עתיק בקצרין, ותינשא לבחיר ליבה. היא מאמינה שעומד להתחיל פרק חדש, לא רק בחייה הפרטיים, ושהיא עוד תיקח חלק משמעותי בכתיבתו.