בדרך לחלוק הלבן: המכינה שמכוונת דרוזים ויהודים - לרפואה בצה"ל

בשאר מוסטפא מגיע מכפר ג'ת ולמד בבית הספר למדעים ומנהיגות בירכא. לדבריו, כבר בבחירת בית הספר חיפש מקום שיאתגר אותו. "הלכתי לשם כדי לאתגר את עצמי, להיות באווירה קצת תחרותית", הוא מספר.

הנתונים האקדמיים שלו כבר גבוהים- בבחינה הפסיכומטרית השיג ציון 730. אלא שהמכשול בדרך ללימודי הרפואה הגיע בשלב אחר. "באתי למכינה לא בגלל הפסיכומטרי, אלא כדי לנצל את ההזדמנות השנייה להתקבל למסלול", הוא אומר. "לא התקבלתי כי פספסתי מספר נקודות בבחינת מו"ר, והמכינה נותנת לי את ההזדמנות השנייה הזאת".

הרצון להיות רופא, לדבריו, התחיל עוד בילדות בעקבות אירוע רפואי שעברה סבתו. הוא היה אז כבן עשר, והחוויה נותרה איתו. מאז החלום להפוך לרופא לא עזב אותו, אבל מבחינתו הדרך לרפואה אינה רק שאיפה מקצועית אישית.

מוסטפא רואה בה גם אפשרות להשפיע על החברה שממנה הגיע. "בשבילי חשוב מאוד לקדם את הקהילה שלי ולהיות דוגמה לצעירים", הוא אומר. "בכפר שלנו כמעט ואין רופאים. רציתי להיות מהמיעוט הזה, להועיל לקהילה ולהיות חלק מהמדינה שעוזר למערכות הביטחון וגם לאזרחים".

המכינה, מבחינתו, היא גם הזדמנות לרכוש כלים שאינם נמדדים בציוני הבגרות או הפסיכומטרי. "חשוב לי לשפר את השפה, להגביר את הביטחון העצמי, לפתח את עצמי ולגלות עוד דברים על עצמי שאני עדיין לא מכיר", הוא מסביר.

גם עמית כהן, תושב טירת כרמל, בן 18, מכוון כבר זמן רב למסלול צמרת. לדבריו, הדרך החלה עוד בכיתה י"א, אז שמע על העתודה האקדמית והחל להתכונן. "התחלתי להתעניין במסלול לעתודה כבר לפני כמעט שנתיים", הוא מספר. "עשיתי קורס פסיכומטרי בסוף י"א וניסיתי להשיג את הנתונים למסלול צמרת. במקביל התמיינתי דרך עתידים למסלול נוסף של עתודה בהנדסה, ושם שמעתי על המכינה".

כשהציון שקיבל לא הספיק למסלול שאליו שאף, החליט לא לוותר. "אמרתי שאני צריך חיזוק ושיפור והחלטתי ללכת על המכינה. אני כבר פה מיום שני, נהנים, לומדים, ובתקווה לצלוח ולהתקדם למסלול".

גם בבית, לדבריו, דחפו אותו להמשיך. "המשפחה הכי תומכת והכי בעד. אמרו לי לחפש את האופציות, וגם אם לא הצלחתי בהזדמנות הראשונה, לא לוותר. אמרו לי שזו שליחות ושאסור לוותר על זה. אני חייב לנצל כל הזדמנות שיש לי, ואני אעשה את זה עד הסוף".

אחד הדברים שמצא במכינה הוא המפגש עם צעירים שלא הכיר קודם, ובפרט עם החניכים הדרוזים. "מעבר להזדמנות השנייה ולקורס הפסיכומטרי, התחלתי להכיר חברים ולהשתלב עם הקהילה הדרוזית", הוא מספר. "אני אמנם רק יומיים פה, אבל כבר התחלתי להכיר הרבה חברים. זה שונה ממכינות אחרות. חיפשתי עוד מכינות כדי לקבל את ההזדמנות השנייה, וזו משכה אותי כי נראה שיש פה מעבר ללימודים - יש פה הכול מהכול".

לדבריו של חנגר, החניכים זוכים גם לליווי של חיל הרפואה, באמצעות קצין בדרגת רב-סרן שמסייע להם בהכנה ובהיכרות עם הדרך הצפויה להם.

עבור שני הצעירים, הרצון לעסוק ברפואה קדם למלחמה, אבל אירועי 7 באוקטובר חידדו עבורם את המשמעות של הבחירה ברפואה צבאית. "אצלי המסלול היה בראש כבר לפני 7 באוקטובר", מספר כהן. "אבל אחרי זה, בפרט, זה רק הוסיף. הבנתי כמה זה משמעותי וכמה אתה יכול לעזור להמון אנשים ולהציל. זה לא רק הקרבה שלך, אתה יכול ממש לעזור למדינה שלמה".

מוסטפא מתאר תחושה דומה. "אחרי 7 באוקטובר גיליתי שהמקצוע הזה הוא משהו שאני אלך איתו עד הסוף, ושהוא מאוד הכרחי בזמנים אמיתיים", הוא אומר. "להיות חלק מהמדינה, בעיקר בזמני מלחמה, זה מאוד משמעותי. אתה יכול להציל המון חיים וגם לעזור לחיילים".

לצד השאיפות הגדולות, הימים הראשונים במכינה מביאים איתם גם התמודדות יומיומית. עבור כהן, אחד האתגרים הוא המעבר מהבית למסגרת אינטנסיבית. "אני רגיל להיות רוב היום בבית, לעשות את הלימודים שלי מהבית, ופתאום להיות רחוק מהמשפחה, מהחברים וממה שאתה מכיר- זה קשה ולא פשוט", הוא מודה. "אבל לאט לאט מסתגלים ומבינים שהמקום הזה נותן את ההזדמנות השנייה כמו שצריך, גם בלימודים וגם בחברים החדשים שתומכים בך".

"חששתי שאולי לא אסתדר עם החברים פה, אולי הסגל לא יהיה כמו שאני מצפה", כהן מספר. הוא מסכם ואומר "אבל בסוף זה יצא בניגוד לחששות והכול טוב".